עוד משישי של פעם,
והפעם- המכולת השכונתית בירושלים של פעם.
המכולת השכונתית הייתה פעם מדורת השבט של השכונה.
במרכזים השכונתיים שכמעט ולא היו באותה התקופה, הייתה בדרך כלל חנות מכולת אחת שבה קנתה כל השכונה, שמכרה גם חצי לחם שחיכה מבויש בארון הלחם שהיה בנוי מעץ עם דלת רשת כנגד זבובים משועממים, בלוני גז חומים וקטנים למלא את הסיפולוקס ולהחליף בבלונים משומשים שהשפיץ בקצה היה מעוך פנימה, בתוך עטיפת נייר שאיימה להתפרק בכל רגע,
מלפפונים חמוצים וזיתים בדלי פלסטיק מעופש ליד הקופה, חלב בשקית שנטפה חלב חמוץ שנשאר מאחותה של השקית במקרר שהייתה עם חור קטן ויצרה בריכת חלב לבנה בתחתית המקרר וגביעי אשל ולבן.
על הדלפק החשוך עמדו מאזניים לבנות, למדידת המשקל של הגבינה הצהובה או גבינת הקרש, שהיו הגבינות היחידות באותה התקופה, ומשקל מאזניים נוסף עם צלחת מתכת בצד אחד, ומשקולות ממוספרים בגרמים בצד השני, עליהן נשקלו הפירות והירקות שהוצגו על מדפי עץ אלכסונים בברוסים מעץ שחוזקו בחוטי ברזל, הרבה לפני ארגזי הפלסטיק או הקרטון.
שקי יוטה הונחו על הרצפה ובתוכם היו בתפזורת אורז, סוכר, עדשים ועוד מוצרים יבשים.
מאוורר תקרה, או בשמו הירושלמי וינטלטור, שהסתובב בסיבובים איטיים בחנות האפלולית והדחוסה, כשכנפיו מלאות אבק שינוקה במקרה הטוב פעם בשנה לפני הפסח.
בחלק מהמכולות שכן ליד הקופה בדרך קבע מוצר קבוע ויקר שהוכנס לחשבון הקניה אבל נשאר ליד הקופה, במה שנקרא “שיטת מצליח”.
אם הילד שנשלח לקניות, או האמא שהייתה עסוקה עם הילד שבוכה בעגלה לא בדקה היטב את החשבון, היה המוצר שליד הקופה ועל הדלפק שבו הונחו כל המוצרים מחושב בחשבון הכללי אבל לא מוכנס לשקית.
אם האמא הייתה ערנית מספיק ובדקה את החשבון לפני התשלום, היה בעל המכולת לובש פרצוף מופתע שהכין מבעוד מועד
–”זה לא שלך גברת ?”, ומוריד באדישות את המוצר מהחשבון.
מי שהייתה ערנית פחות שילמה שוב ושוב על אותו מוצר שעמד לצד הדלפק, והתרגיל הצליח- ולכן נקראה השיטה שיטת מצליח.
יש כמה בעלי מכולת שרשמו על התרגיל פטנט וקנו דירות רק מאותו מוצר תמים שנמכר שוב ושוב , וסיפק את התשואה הגבוהה ביותר בעולם, הרבה לפני הביטקויין וחבריו.
מסטיק או סוכריה על מקל (מציצה בירושלמית) במקום עודף, מחברת מלאה כתמים ושורות שנכתבו בכתב צפוף למקרה ש”אמא אמרה שתרשום ” או מכירה בהקפה למשפחות שמחר יסגרו את החוב.
בכניסה עמדו העיתונים היומיים שהודפסו יום יום על נייר ממוחזר ודיו שחור שלכלך את האצבעות, לצד ארגזי תנובה ירוקים וריקים שחיכו למשלוח של הבוקר הבא.
בעל המכולת היה הגיא פינס השכונתי, לפני שהמקורי בכלל נולד.
עם סיגריה נצחית בזוית הפה, כובע צמר ומעיל דובון עם כתמים של שנים ידע בעל המכולת את כל האקשן השכונתי- מי רב עם מי, מי התגרש ומי הקמצן שמקפיד שאשתו תקנה רק את מה שברשימת הקניות.
זו הייתה חווית הקנייה של ילדותנו,
הרבה לפני עידן העגלות שנפתחות בחמישה שקלים, סופרמרקטים בגודל מגרש כדור סל, תאורת הלדים, רעש הכרוז ברמקולים והמדפים העמוסים לעייפה בעשרות מוצרים זהים בעטיפות שונות ובמניפת משקלים ומחירים שיבלבלו כל כלכלן.
ימי המכולת חלפו ועברו להם ללא שוב.
לנו נשאר רק קצת להתגעגע לימים התמימים והפשוטים שהיו פעם.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים, ובשורות טובות.
הצלם לא ידוע לי.
