עוד משישי של ירושלים של פעם,
והפעם – אל המבנה שגרם לכל הייקים המעונבים והאינטלקטואלים של רחביה להוריד את המשקפיים לקצה האף בתדהמה: בית ויגאליק, השוכן בגאון בפינת הרחובות קרן הקיימת לישראל 20 ואוסישקין.
אם חשבתם שרחביה ההיסטורית בנויה אך ורק מקוביות בטון צנועות וישרות של "הסגנון הבין-לאומי", כנראה שעדיין לא פגשתם את האדריכל הממזרי והמפתיע נתן ברין, יהודי הונגרי מוכשר ויצירתי, ואת בעלי הבית המקוריים – הזוג יעקב פסח וחנה ויגאליק.
יעקב פסח לא היה עוד קבלן ירושלמי טיפוסי, אלא איש צדקה מיוחד במינו, "מתרים מקצועי" (ומוצלח באופן פנומנלי) שהתרים גבירים מרחבי העולם , ובמיוחד עבור בית היתומים דיסקין.
מכיוון שלבני הזוג לא היו ילדים, הם החליטו לתעל את מרצם וממונם למיזם נדל"ני שאפתני לשנות ה-30: בית דירות מפואר שנבנה מראש כולו למטרת השכרה.
הם עצמם, אגב, לא תפסו לעצמם את הפנטהאוז, אלא התמקמו בצניעות יחסית בדירה שבקומה השנייה משמאל.
כשבניית המבנה הסתיימה, אי שם בסיוון תרצ"ו (1936), השכנים ברחוב בוודאי שפשפו את העיניים בתדהמה. האדריכל ברין החליט לא לחסוך בפלטת הצבעים והחומרים, ובנה את הארמון הקטן הזה מאבן אדמדמה ונדירה (מיזי אחמר).
הוא יצר מבנה בסגנון אקלקטי שלא דפק חשבון לאף מוסכמה: חזית עטורה בקשתות נאו-מזרחיות, מרפסות עם עמודים וכותרות קלאסיות, ולקינוח – חלונות אנכיים ארוכים בחדר המדרגות שנראים כמו "מדחום" (תרמומטר) הישר מהסגנון הבין-לאומי, שנועדו להציף את חדר המדרגות הפונה דרומה באור שמש ירושלמי חמים.
כדי לסגור את הפינה בסטייל מוקפד, חצר הבית הוקפה בגדר ברזל מעוטרת בסבכות בסגנון האר-דקו, ועל שער הכניסה הראשי נחרטו בגאווה האותיות המעוצבות "תרצ"ו", שנת סיום הבנייה, לצד שמותיהם של יעקב פסח וחנה, המופיעים בגאון גם במרכז הכניסה המעוגלת של הבניין – לבל יטעה איש.
כיום, הבית המיוחד והמרהיב הזה הוגדר בצדק כבניין לשימור ומופיע ברשימת אתרי המורשת של ישראל, אבל רחוב קרן הקיימת שמסביבו כבר מזמן לא נראה כמו אז:
את השקט של פעם החליפו צפצופי המכוניות והפקקים, הכבישים נסללו, הבתים הצמיחו קומות ומרפסות חדשות, משרד לשירותי נדל״ן יוקרתי שנפתח בפינה שממול ב 1998 והפך למוסד בשכונה , והימים שבהם דיירי הבניין קנו בבוקר חלב בדלי אלומיניום בפינת הרחוב ונפט לחימום מעגלה ניידת עם סוס הפכו לזכרון ואגדה רחוקה.
זאת ירושלים שלנו, היסטוריה בהתהוות מתמדת: ישן מול חדש, עולם של קודש וצדקה שמתערבב עם ארכיטקטורה אירופאית וקורטוב מזרח-תיכוני, ובית אחד ברחביה שמזכיר לנו שפעם, יוקרה אמיתית נבנתה מאבן אדומה ומלב רחב.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים.
