הימים היו ימי האינתיפאדה השנייה בשנת 2000. ישבתי במשרדי ברחביה, כשהדי הפיצוצים ברחוב המלך ג'ורג' וברחוב עזה, וצפירות האמבולנסים הדוהרים שבאו בעקבותיהם, היו פס הקול הקבוע של אותה תקופה נוראית.
באחד הימים נכנס למשרד אדם שהציג את עצמו כנציגו של איש עסקים אמריקאי אמיד. הסיפור נשמע הגיוני לאותם ימים: בעקבות התפוצצות בועת ההייטק בבורסה האמריקאית, אותו גביר נקלע ללחץ תזרימי וחיפש לממש נכס במהירות כדי להחזיר כסף לארה"ב. באותם ימים השוק קפא כמעט לחלוטין, ואנשים כמעט לא קנו או מכרו נדל"ן בירושלים. נדרכתי מיד.
האיש סיפר שלבעלים יש עורך דין בתל אביב שמחזיק בייפוי כוח נוטריוני ובדרכון האמריקאי של המוכר, ומנהל מטעמו את המכירה. יצאנו לסיור רגלי קצר לאחד הרחובות הטובים והמבוקשים ברחביה, סמוך למשרד. הוא הצביע על בית פרטי נטוש ונעול ואמר: "זה הנכס. המוכר רוצה עסקה מהירה ובתזרים מהיר ככל האפשר".
המחיר שנקב היה אטרקטיבי, מעט מתחת למחירי השוק הנמוכים ממילא של אותם ימים. את מסמכי ההתקשרות הוא ביקש שאעביר בפקס (שיא הטכנולוגיה דאז) לעורך הדין בתל אביב, שיחתום ויאשר את הפרטים. החלפתי כמה מילים בטלפון עם עורך הדין, שאישר במבטא רוסי קל שהוא מייצג את האדון ששמו מתנוסס על נסח הטאבו, מחזיק במסמכים וביקש למצוא קונה רציני באופן מידי.
בתקופה שבה עסקאות נדל"ן בירושלים היו נדירות כמו מים במדבר, שכר הטרחה מהעסקה הזו יכול היה לסגור עבורי חודשים ארוכים של הוצאות במשרד. נרתמתי למשימה במלוא המרץ. הרמתי טלפונים למספר לקוחות בעלי יכולת מוכחת, ותוך יומיים בלבד כבר שכבו על שולחני שתי הצעות רציניות, מגובות במכתבי כוונות וצ'ק פיקדון.
העברתי את ההצעות לעורך הדין בתל אביב. עורך הדין בחן אותן ואמר: "תהיה עדיפות מוחלטת למי שישלם תשלום ראשון גבוה במיוחד כבר במעמד החתימה".
ההצעה השנייה אמנם הייתה נמוכה במחיר הכולל, אך הציעה תשלום ראשון אדיר של 40% במעמד החתימה. להפתעתי, עורך הדין של המוכר הסכים לוותר על יותר מ 5% משווי הנכס, ואף הסכים להסתפק בצ'ק אישי במקום צ'ק בנקאי, בתנאי שהכסף יימסר מיד עם החתימה . טיוטות חוזה הוחלפו, הדברים התקדמו במהירות שיא, ומועד החתימה נקבע ליום רביעי בצהריים.
הכל נראה מושלם, כמעט כמו חלום ועוד בימים של מצב שוק קשוח.
אבל בלילה שלפני החתימה נדדה שנתי.
משהו בבטן סירב להירגע. הוויתור הקל מדי על סכום כה משמעותי תמורת צ'ק מהיר במעמד החתימה, העובדה שעורך הדין התעקש שאני לא מורשה ליצור קשר ישיר עם המוכר בטענה שהוא איש עסקים טרוד – משהו כאן לא הריח טוב. מצד אחד, כסוכן צעיר הרחתי כבר את שכר הטרחה שהייתי זקוק לו כל כך בימים טרופים. מצד שני, ידעתי שהמצפון שלי לא יאפשר לי לעצום עין בלי לוודא שהמוכר מודע להשתלשלות המו"מ ולתנאים.
השעה הייתה 1:00 בלילה. על נסח הרישום הופיע שם המוכר, ר.ד, ומספר הדרכון האמריקאי שלו. פתחתי את "דפי זהב" וספר הטלפונים העבה של אותם ימים, והתחלתי להצליב שמות. להפתעתי מצאתי את שמו המלא עם כתובת במלון הפלאזה בירושלים, שבאגף הדירות שלו התגוררו יהודים אמידים מחו"ל. חייגתי לשם, אך לא הייתה תשובה. התקשרתי לדסק הקבלה של המלון. פקידת הקבלה סירבה תחילה למסור מידע, אך לאחר הפצרות אישרה: "האדון מוכר לנו, אבל הוא לא ביקר בארץ כבר חודשים ארוכים".
מבוי סתום. השעה כבר 1:30 לפנות בוקר. המשכתי לדפדף בספר הטלפונים עד שמצאתי משפחה בבני ברק עם אותו שם משפחה נדיר. בידיים רועדות ובחוסר נעימות עמוק חייגתי למספר. מעבר לקו ענה אדם מנומנם וכועס: "אתה חושב שזה סביר להעיר אותי באמצע הלילה?!".
התנצלתי מעומק הלב ואמרתי: "אני מתנצל מאוד, אבל מחר בצהריים מתוכננת מכירה של בית פרטי ברחביה השייך לאדון ר.ד. אני חייב להגיע אליו בדחיפות כדי לוודא שהוא אכן מודע לפרטי העסקה לפני שהיא נחתמת". הטון שלו השתנה מיד. הוא לקח את מספר הטלפון בביתי והבטיח לנסות להשיג את קרוב משפחתו בחו"ל.
עברו פחות מחמש דקות, וצלצול הטלפון פילח את הדממה בביתי. על הקו היה קול אמריקאי עמוק. זה היה ר.ד בעצמו. הסברתי לו בקצרה על המשא ומתן המהיר, על הבית ברחביה, ועל כך שמחר בצהריים מתוכננת חתימה על מכירת הנכס.
שקט כבד השתרר בקו למשך מספר שניות. ואז הוא אמר: "אני לא מוכר שום נכס. אין לי שום כוונה למכור אותו, ואין לי שום עורך דין בתל אביב".
החשד הכבד הפך למציאות: זו הייתה הונאה מתוחכמת ומתוזמנת. ר.ד ביקש ממני להמתין. כעבור כמה דקות צלצל הטלפון שוב, הפעם מעורך דין מחיפה שייצג את ענייניו של ר.ד בישראל. עברנו על הפרטים, והוא הודיע לי: "על הבוקר אני עולה על הטיסה הראשונה מחיפה לשדה התעופה בעטרות, ולוקח מונית ישר אליך למשרד".
בשעה 8:00 בבוקר עורך הדין כבר התייצב אצלי. נסענו לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה דחופה. הצעתי לשוטר להצטרף אלינו עם בלשים סמויים למעמד החתימה כדי לתפוס את הנוכלים על חם עם הצ'ק ביד. השוטר הביט בנו באדישות של פקיד שראה הכל: "מחלקת הונאות יושבת במגרש הרוסים. תבואו ביום ראשון".
הבנו שסרט אקשן הוליוודי לא ייצא מזה, והזמן אזל. מיהרנו ללשכת הטאבו במרכז העיר, שם הצלחנו לרשום הערת אזהרה דחופה לטובת חתנו של הבעלים, ובכך חסמנו הרמטית את האפשרות לבצע כל פעולה בנכס.
מיד לאחר מכן התקשרתי לעורך הדין של הקונה התמים והודעתי לו: "אל תכין את החוזה. מדובר בהונאה, ועל הנכס נרשמה הערת אזהרה". משם חייגתי ל"עורך הדין" של המתחזה ושאלתי בתמימות אם הכל ערוך לחתימה. הוא ענה בביטחון שכן, והבטיח לחזור אליי תוך מספר דקות. כשהתקשרתי אליו שוב כעבור חצי שעה, הקו כבר היה מנותק.
הוא נשאר מנותק עד היום.
החתימה בוטלה. הקונה התמים אמנם חווה רגע של תסכול, אך כשהבין שניצל מאיבוד הון עתק ללא שום נכס, הודה לי מעומק הלב. שכר הטרחה המשמעותי שהיה אמור להציל לי את החודש התאדה כלא היה, אך תחושת ההקלה והידיעה שהצלתי שני אנשים מנפילה לתהום היו שוות הכל.
חודשים חלפו, והאירוע הפך לזיכרון רחוק בתוך שגרת החיים המתוחה של ירושלים.
חצי שנה לאחר מכן צלצל הטלפון. מעבר לקו היה שוב אותו קול אמריקאי מוכר: "אורן, אני בדירתי במלון הפלאזה. בוא נשתה משהו". חמש דקות לאחר מכן כבר ישבנו יחד. שתינו פחית ד"ר פפר (זיכרון נוסטלגי מימיי בניו יורק), הוא ביקש לשמוע שוב כל פרט ופרט מליל הבלשים ההוא, הודה לי בחום ונפרדנו לשלום.
עברה עוד שנה. דלת המשרד נפתחה, ור.ד נכנס בחיוך רחב ושאל: "אתה זוכר אותי?". "בוודאי", חייכתי, "אף על פי שבכל יומיים אני מתעסק בעסקאות עוקץ של מיליוני דולרים…". הוא צחק, התיישב, והתחיל להתעניין בשוק ובהזדמנויות השקעה בירושלים.
מאותו מפגש נולדה חברות ושותפות מקצועית שנמשכת כבר 26 שנה. ר.ד הפך לאחד מלקוחותיי הקרובים ביותר, והפנה אליי לאורך השנים את שותפיו, בני משפחתו וחבריו הטובים ביותר, שהפכו כולם לידידי אמת.
לפני מספר חודשים התקבל טופס אכלוס (טופס 4) לבניין חדש ויוקרתי שנבנה על אותו מגרש בדיוק – המגרש שנוכלים ניסו למכור בנזיד עדשים לפני יותר מחצי יובל. הייתה לי הזכות ללוות את תכנון הבניין מהיום הראשון, וכן את שיווק הדירות שבו. זו הייתה סגירת מעגל מרגשת ומושלמת.
בשבוע שעבר, במהלך חג הסוכות, ישבתי בסוכתו של ר' בירושלים. הוא סיפר לי כמה הוא נהנה לקרוא את "סיפורה של עסקה" שאני מפרסם לקראת כל ראש חודש, ואמר בחיוך: "הגיע הזמן שתכתוב גם על העסקה שלנו".
אז כתבתי.
כי בסופו של יום, אין כוח בעולם שיכול להחליף אינטואיציה, אמת ויושרה אישית.
טוב שם טוב משמן טוב.
