עוד משישי של ירושלים של פעם.
בית אגיון הינו מבנה פינתי בשכונת טלביה, על פינת הרחובות בלפור וסמולנסקין.
הבית נבנה עבור איש העסקים והסוחר היהודי- יווני אדוארד רפאל אגיון, שהיה מעשירי אלכסנדריה שבמצרים באותם הימים.
מקורה של משפחת אגיון היה בספרד, מאוחר יותר היגרה המשפחה לסלוניקי שביוון ולאחר מכן לאלכסנדריה שבמצרים.
אגיון למד באלכסנדריה ובפריז והיה לאיש עסקים מצליח.
אישתו לינדה, ילידת קהיר, הייתה האישה הראשונה במצריים שהפכה לעורכת דין, וגם כיהנה כנשיאת ויצ"ו במצריים.
אגיון הקים וניהל את בורסת הכותנה במצריים והיה מאנשי העסקים המרכזיים במדינה.
בשנת 1935 עלה אגיון לארץ עם משפחתו והיה ממייסדי חברת הביטוח מגדל והקים והשקיע במפעל וולקן ומפעל הזכוכית פיניציה של המדינה הקטנה שבדרך שהייתה עדיין תחת השלטון הבריטי.
עם הגעתו לארץ רכש אגיון קרקע בשכונת טלביה ושכר את שירותיו של ריכרד קאופמן, האדריכל הנודע שסיפרתי עליו בעבר שתכנן בין היתר את שכונת רחביה, ומעל 100 ישובים נוספים בארץ.
בשנת 1936 החלה הבניה לפי תוכניותיו של קאופמן והבניין המקורי נחנך בשעה טובה בשנת 1938.
בשנת 1947 נדרשה משפחת אגיון לפנות את הבית על ידי השלטונות הבריטים שהקימו אזור בטחון בסביבת הבית.
לאחר שהבריטים גורשו מהארץ ובזמן מלחמת העצמאות אפשר אגיון ללוחמי האצ"ל להשתמש בבית כבית חולים לפצועי הקרבות.
לאחר פרוץ מלחמת העצמאות וכאות תודה ו"הכרת הטוב" של שלטונות מצריים לפועלו הרב של אגיון לכלכלה המקומית, הלאימה ממשלת מצריים שלא ידעה את יוסף את כל נכסיה ועסקיה של המשפחה.
בשנת 1952 רכשה מדינת ישראל את הבית מאגיון במטרה שישמש כמעונו הרשמי של שר החוץ דאז, משה שרת, והמשפחה עברה להתגורר בחיפה.
משנת 1973 הוסב הבניין לבית ראש הממשלה הרשמי של מדינת ישראל, שהחליף את הבית ברחוב בן מימון שהיה בבעלות משפחת ג'ייקובס שעליו סיפרתי בעבר – לינק.
ביוני 1974 נכנס לבית ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל לקדנציה הראשונה שלו, מנחם בגין שסגר מעגל וגר בבית החולים לשעבר של האצ"ל שהיה תחת פיקודו שבערוב ימיו לא יכל עוד, יצחק שמיר, שמעון פרס ועוד.
תלמידי בית הספר האקדמיה למוסיקה הסמוכה לבית אגיון ידעו לספר אז על מפגשי בוקר ולחיצות ידיים עם השכנים.
ראשי ממשלה מסבירי פנים שיצאו מהבית ליד ונפגשו עם התלמידים ליד מדרגות בית הספר , בימים של פעם, שהגישו לאורחים כוס תה ועוגיות, בעידן שלפני חבורת אנשי המטריקס שמדברים לשרוול החליפה וחמושים במשקפי שמש ואוזניה.
לאחר פרישת מנחם בגין ז"ל נערכו עבודות לריענון פנים הבית ובשנות ה -90 נבנתה חומת אבטחה סביב הבית לצרכי אבטחה וחלק מרחוב בלפור נסגר לתנועה.
פינת רחוב בלפור ובן מימון הפכה עם השנים לכיכר העיר, והגדר של טרה סנטה הפכה לכותל הדמעות הפוליטי.
ראשי ממשלה באו והלכו, או נרצחו, אבל עד היום, כל מי שכואב לו משהו, מוחה על משהו או מרגיש צורך לעשות משהו ולעדכן בדבר את ראש הממשלה בזמן הקפה מגיע לגדר ושוטח את טענותיו המנומקות בדו שיח סוער עם האבנים.
רק 87 שנה עברו מסיום בניית הבית, ונדמה שעבר מאורעות היסטוריים שווי ערך ל- 500 שנה לפחות, במדינה קצת יותר נינוחה.
אבל זאת ירושלים שלנו, שבה כל אבן מספרת סיפור וכל בניין מפזר אחריו שובל של היסטוריה בהתהוות.
וכבוד לאדון אגיון- יהודי שנולד בעיר קטנה בספרד, שמהגר לסלוניקי שביוון, מצליח במסחר ומהגר שוב לאלכסנדריה שבמצריים, לא הופך למשנה למלך אבל עושה חיל ומצליח, מייסד את בורסת הכותנה של מצריים, עולה לארץ הקודש שנמצאת תחת כיבוש זר, קונה בית בישראל, משקיע בחברת ביטוח שהפכה לאימפריה ובמפעלי תעשיה בארץ שהייתה אז נתונה לכיבוש הבריטי והכרזת עצמאות נראתה כמדע בדיוני ,מאבד את כל הרכוש שצבר במצריים עם קום המדינה, ורואה בעיניו את תקומת החזון הציוני.
סיפורו של היהודי הנודד, שבזכותו ושכמותו אנחנו יכולים להניח כבר את מקל הנדודים.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים,
שהיהודים יפסיקו לנדוד וישובו הביתה,
יחד עם כל החטופים וחיילי צה"ל ושנשמע בשורות טובות.
אמן.
הצלם- לא ידוע
