עוד משישי של ירושלים של פעם,
והפעם- לזכרו של עזורה, האיש , המסעדה והמוסד, שהלך לעולמו.
בכל יום שישי אני מעלה, מקומות , זכרונות , בניינים ואייקונים של ירושלים של פעם, לאורך המאות האחרונות.
אבל ירושלים זה לא רק אבנים, אלא גם ובעיקר אנשים, שעושים את העיר הזו למיוחדת כל כך.
כי הרי הכל בסוף זה אנשים.
ירושלים של פעם השבוע מוקדשת לירושלמים ולירושלמים לשעבר, שבבלוטות הטעם והריח שלהם נצרבו הזכרונות , המראות והטעמים שלא יישכחו.
לזכרם של העזורות.
בשוק מחנה יהודה היו 2 עזורות-
עזורא של המיצים, חנות המיצים הקטנה של עזרא נקש ז"ל, ששכנה ברחוב הראשי של השוק, עם כוס לימונדה, קפה שחור, מיץ תמרהינדי ומיץ שקדים, שמי שטעם לעולם לא יישכח.
ועזורה- מסעדת פועלים ומוסד ירושלמי שנוסד בתחילת שנות החמישים ,וגדל והתפתח בעשור האחרון והפך לטרנד לעולים לעיר מכל הארץ, ובון טון של תל אביבים שעלו לירושלים לצלם סטורי של שישי בצהריים.
עזורה (עזרא שרפלר) נולד בשנת 1933 בדיארבקיר בטורקיה, ועלה לארץ בשנת 1949.
המשפחה מוקמה במחנה העולים בעתלית, ומשם עברה למושבה היוונית, בסמוך לעמק רפאים.
כבן הבכור של משפחתו היה עליו לדאוג לפרנסת המשפחה, ועבד כשוטף כלים באחת ממסעדות השוק במחנה יהודה.
מאוחר יותר עבר עזורה לעבוד ברחמו, עוד מוסד פאר ירושלמי מוכר וידוע, זה עם החומוס הידוע והאורז והשעועית בשקית ניילון.
בתחילה לא ראה עזורה הצלחה רבה בתחום הבישול, אבל עם הזמן, ועם הדרכתו של רחמו, שהיה לו כמו אב, התחיל עזורה את מסורת הבישול והאוכל הביתי שמוכר כל כך עד היום.
עזורה עבר מספר מקומות עד שהתמקם במסעדה קטנטנה ליד שוק העירקים.
למסעדה היו 4 שולחנות פורמייקה לבנה של פעם, וכסאות ברזל של פעם, ועיצוב של פעם.
האורחים שחיכו בתור עמדו בפתח החנות, הריח שעלה מהמטבח גירה היטב את בלוטות הטעם,
וברגע ששולחן התפנה ונוקה בסמרטוט עם קילומטרז' של שנים, ירדת 3 מדרגות לרצפת המקום, אולי 20 מ"ר, התיישבת על השולחן הלח, והחגיגה החלה.
עזורה עמד מאחורי הדלפק, עם סיגריה נצחית ,מעיל דובון וכובע צמר, ומאחוריו פתיליות נפט שעליהן הונחו סירים שהוכנו עם שחר והתחממו להם לאיתם מארבע לפנות בוקר.
סכו"ם ברזל פשוט, חתיכות בצל ופלפל צ'יפקה בצלוחית מתכת (של פעם) , פיתות חמות מהמאפיה ליד- וזהו.
כשהגיע האוכל לשולחן, כל ביס היה קונצרט.
המילים והשפה מוגבלות מידי מכדי לתאר טעמים וריחות- מי שאכל מבין, ומי שלא-הפסיד.
סופריטו בשר משובח, מוסקה מחציל בלאדי ברוטב עגבניות , שנמסה בפה בכל ביס, חציל טורקי , כמה סוגי קובה, מרק זנב שור, ריאות ,אורז עם שעועית, והחומוס הטוב ביותר בעיר.
המנות היו מוגבלות לפי גודל הסיר והביקוש של אותו היום.
מי שהגיע בזמן- הרוויח.
כשלקוח איחר וביקש מנה מהתפריט הוא קיבל את התשובה "נגמר", והבחור נאלץ לאכול ממה שנשאר בסירים האחרים, כי תזמון זה עניין של טיימינג.
לקראת שלוש חצי בצהריים רוקנו כל הסירים, תריס הברזל הורד ברעש גדול, והחגיגה הסתיימה.
עד למחרת בשלוש בבוקר, שעזורה התחיל להכין את האוכל ליום החדש.
המקום היה אבן שואבת לירושלמים שמבינים עניין, ביניהם יוסי בנאי ואחרים, פוליטיקאים שהגיעו מהכנסת הסמוכה, נשיאי המדינה, עורכי דין בכירים, ועוד כמה יודעי סוד.
חוויה קולינרית אותנטית ומשובחת ברמה הגבוהה ביותר, בלי עיצובים מפונפנים, השקעות של מיליונים ויחסי ציבור לארבע כנפות ארץ.
במסעדה עבדו גם חלק מילדיו, ובשנת 2009 עם התפתחות השוק, עברה המסעדה למקום סמוך, גדול הרבה יותר, ובהמשך גדלה המסעדה גם לעברו השני של החצר, והפכה לנקודת ביקור של תיירים מהארץ ומחו"ל.
עוד בני משפחה הצטרפו לצוות המסעדה ומאוחר יותר פתח גם אלירן הבן סניף בתל אביב, ושהביא לעיר המיוזעת את הבשורה הירושלמית.
הירושלמים של פעם הם דור הולך ונעלם.
דור של אנשי עבודה קשה בעשר אצבעות, צנעה, פשטות והומור ירושלמי מקומי, שנתנו את הצבע והאופי הכל כך מיוחד של העיר.
האנשים שהקימו את המדינה מעבירים בהדרגה את השרביט לדור הבא.
עצוב.
וכך כתב יוסי בנאי הגדול , זכרו לברכה –
במסעדה אצל עזורה
בשוק הקטן שמאחורי
השוק הגדול
ראיתי במטבח בתוך
סירים על גבי פתיליות
געגועים רבים שחיפשו
קצת חום על אש קטנה וכל
ריחות תפוחי האדמה
האורז, וקציצות
התרד שחדרו לנחירי,
החזירו לי לרגע את אמי,
שמימנה אני בא, ואליה,
לא מפסיק ללכת."
כך כתב יוסי בנאי, הילד שגדל בסמוך , בשוק מחנה יהודה,ברחוב האגס 1, ליד מורטות העופות.
אפשר להוציא את הבן אדם מירושלים, אבל לא את ירושלים מהבן אדם.
זאת ירושלים שלנו,
מיץ תמרהינדי עם בורקס טורקי,
פתיליות גז שהודלקו בארבע לפנות בוקר וחיממו לאיטן מנות אוכל קסומות וטעימות ברמה אחרת, פוליטיקאים מתענגים על סופריטו ויושבים לצד באסטיונרים רעבים על שולחן פורמיקה לבן, לקוחות שהורגלו לאכול מהר כי יש עוד אנשים בתור, ויוסי בנאי שמתגעגע לעזורה ולירושלים של פעם.
גם אנחנו מתגעגעים.
בלוטות הטעם והריח לא שוכחות, והייתי נותן הרבה כרגע עבור צלחת סופריטו בשר עם אורז עם איטריות דקות חומות, ומוסקה ברוטב עגבניות סמיך ומהביל.
סלאו פוד במיטבו, לעומת הפאסט פוד של עידן הטרלול.
נראה לי שפתחתי לעצמי את התיאבון.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים 
תצלום מרפי כפיר
