עוד משישי של ירושלים של פעם,
והפעם-״ספרים רבותי ספרים״,
ילדי שכונת עין כרם מחכים בתור לספריה עירונית ניידת, 1963.
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הקטנה, שזה עתה הוקמה , השכונות נבנו בחופזה, מכילות לתוכן גלי עליה של המוני יהודים מרחבי העולם.
מרבית השכונות נבנו כמעברות או כמחנות אוהלים, שספגו לתוכן עולים מתרבויות שונות אל כור ההיתוך הארצישראלי החם והמיוזע.
ההורים שהגיעו ממדינות רחוקות והחלו חיים חדשים בארץ לא שלטו עדיין בעברית, והספריות כללו בהתחלה גם ספרים בשפות המקור של העלייה החדשה.
מכיוון שעדיין לא נבנו מבני ציבור, התקציב היה מוגבל, והשכונות היו מפוזרות ומבודדות , נבנתה הספרייה הניידת-
משאית ועליה מדפי ספרים, שהגיעה בכל יום בשבוע ובשעה קבועה אל מרכזי השכונות והמעברות,
שם חיכו לספריה תור של ילדים צמאי דעת, שלמדו את השפה החדשה בבית הספר.
הספרים היו המפלט לקשיי היום יום, קשיי ההתאקלמות של ההורים, ובריחה למחוזות הדמיון.
באותה התקופה הרדיו היה מפלט האסקפיזם הראשי, בתסכיתי רדיו שהיו בעצם סיפור או סרט שעבר על גלי הקול,
טלויזיה עדיין לא הייתה כמובן, בינג׳ בנטפליקס היה רעיון מופרך שאפילו לא נכנס לאגף המדע הבדיוני, שלא לדבר על מסך מגע בכף היד, שמגיע בשנייה בלחיצת כפתור מקצה העולם ועד לקצהו השני.
ההתרגשות לפני הגעת המשאית הייתה בשיאה, וילדים החליפו 3-4 ספרים, שאותם גמעו בשקיקה , מתוך ידיעה שרצוי לסיים את המכסה עד להחלפה הקבועה של השבוע הבא.
בשנת 1968 היו בכל הארץ 8 משאיות ששמשו כספריית ניידות, ובשיא הפריחה של הספריות הניידות , ב 1975, היו בארץ כולה 14 ספריות ניידות ששימשו את שטחי הספר, הקיבוצים והמושבים , במסלול שבועי קבוע מראש.
הפתרון היה מצויין לעם הספר בארצו החדשה, ודורות של ילדים גדלו להיות תולעי ספרים ושייטו בראשם ברחבי העולם.
ילדים לאוכלוסיות משכילות לצד ילדים לעולים חדשים שלא ידעו את השפה ,
יכלו לייצר לעצמם מציאות והשכלה אלטרנטיבית , ולבנות בכוחות עצמם מסלול חיים עצמאי.
מאז עברנו כברת דרך.
את הספר כמקור אסקפיזם החליפה בהתחלה הטלויזיה ,
ששידרה ועצבה את תודעת האנשים בתכנים ובמסרים שאותם רצו היוצרים והעורכים להעביר לעם, מאוחר יותר נפתחו ערוצי הטלויזיה גם לערוצים ממדינות זרות, ולאחר פריצת הערוצים המסחריים לחיינו, הפכה הטלויזיה בעיקר לסופר מרקט עסקי- דיגיטלי שמשדר תוכניות רדודות בין הפרסומות, ומעביר מסרים מתוחכמים של בעלי הממון, שהם גם בעלי זכויות השידור.
הפכנו לזומבים ששואלים פחות שאלות, והמסרים העטופים יפה בעטיפת צלופן מבהיקה ומנצנצת, מוגשים לעוסים ישירות לתודעה.
הדור הבא של עם הספר הפך בחלקו לעם הסמארטפון , עם צריכת מסרים שטחיים וקליטים ויכולת קשב רציפה של 10 שניות , עד לעונג הבא,
במקביל לתחושת FOMO מתמשכת, שמביאה בני נוער ומבוגרים למצוקה מתמדת.
את הספר החליף הסטורי והתיק תוק,
ואת הקריאה והדמיון החליפו חברות ענק שמהנדסות תודעה של דור שלם.
אבל מה לנו כי נלין?
זה קרה וקורה במשמרת שלנו..
זאת ירושלים שלנו-
תור לספריה ניידת של ילדים צמאי דעת בתרבות חדשה ומתהווה ,תמימה וחסרת ריגושים מלאכותיים בכל דקה שעוברת , לילדי שכונות ומעברות ,שלימים יהפכו לעמוד השדרה של המדינה.
והמעברות שהפכו לשכונות בעיר תוססת ומתפתחת.
שנזכה לחזור למהות האמיתית שלנו כעם הספר ואור לגויים, ושנדע לשפוט לבד ובעצמנו מה טוב עבורנו.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים ❤️
התצלום מאוסף התצלומים של הספרייה הלאומית- שרה ואלי רוס.