בית הסוהר המרכזי של ירושלים,
עוד משישי של ירושלים של פעם.
בית הסוהר של ירושלים פעל בתקופת המנדט הבריטי בארץ.
המבנה הוקם באמצע 1860 כחלק ממתחם מגרש הרוסים שנבנה לשמש את הצליינים הרוסים שהגיעו לארץ הקודש בתקופת הצאר ניקולאי ה-6, ונקרא על שם אימו מריה .
המבנה שימש באותה התקופה כחלק האכסניות לצליינים שהגיעו עייפים לתור את ירושלים, ושימש עד מלחמת העולם הראשונה כאכסנייה לנשים,
ואני מניח שכמו בחלק מהמשפחות מרוסיה היה גם בטח חדר לסבתות, שבדרך כלל מגיעות כעסקת חבילה משפחתית, עם שמיכת צמר וכחלק קבוע מהספה בסלון.
במלחמת העולם הראשונה התחוללה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה, הצאר ומשפחתו הוצאו להורג, הקומוניסטים עלו לשלטון וההקצבות לשירותי דת הופסקו.
מגרש הרוסים ננטש ועמד בשיממונו.
אז הגיעו הבריטים, שכבשו את הארץ והכניסו סדר וקידמו את תכנון העיר.
הם העבירו את מרכז העיר מערבה, מהעיר העתיקה למרכז העיר החדשה המתהווה.
מתחם מגרש הרוסים הוסב למבני ציבור לשירותיה של האימפריה הבריטית, אכסניית הצליינים הגברים הפכה לתחנת המשטרה המרכזית, אכסניית הנשים הפכה לבית הסוהר המרכזי של העיר,
ואכסניית הנזירים והכמרים הפכה לבית המשפט-
כנראה שכבר מאז היו עורכי הדין בחזקת קדושים.
כך חסכו הבריטים היעילים שירותי הובלה ושינוע-
ממעצר בתחנת המשטרה אל בית המשפט הסמוך, ומשם בצעדים בריטיים נוקשים ישירות אל בית הסוהר.
המבנה נבנה כמבנה מלבני מסביב לשתי חצרות פנימיות, וקירותיו היו כל כך עבים כך שבכל ימות השנה היו התאים קרירים.
בראשית תקופת המנדט מנה בית הסוהר כ- 250 אסירים, מספר שיוכפל בשנים הבאות.
בית הסוהר התנהל ללא חיבור לחשמל או למים.
בכל תא הייתה חבית מי שתיה וחור לפינוי שאריות.
בשנת 1930 חוברו מסדרונות בית הסוהר לחשמל,
אבל האסירים התפנקו עם חשמל בתאים רק בשנת 1937.
אגפו הדרומי של המבנה נקרא "הגיהינום"-
תאי צינוק לאסירים המצטיינים, שכלל תא קטנטן עם מחצלת ודלי לעשיית צרכים.
בתחילה שכנו כל האסירים בערבוביה בתאים, אבל באמצע שנות השלושים עלה מספרם של האסירים חברי המחתרות היהודיות, והם שוכנו בתאים נפרדים מבני הדודים הערבים.
האסירים הועסקו בעבודות שונות בבתי מלאכה שהוקמו בתוך הכלא כמו מאפייה , מתפרה למדי הכלא, בית דפוס קטן ונגרייה שבה נבנו רהיטים לצד ארונות קבורה עבור החיילים הבריטיים שנהרגו, הונחו ולא יצאו מהארון.
בימי שבת פעל בבית הסוהר בית כנסת שתפילותיו נערכו ע"י הרב אריה לוין, "רבם של האסירים".
לאחר סוף מלחמת העולם השנייה ועליית כוחן של תנועות המרי היהודיות בארץ תחמו הבריטים את בית הסוהר בגדרות תיל מחשש מפריצה למתחם ושחרור האסירים על ידי אנשי המחתרות.
נסיון של האצ"ל והלח"י לפריצת המתחם ושחרור אסירים לא עלה יפה, ולוחם אצ"ל נהרג בפריצה וארבעה לוחמים נפצעו.
שני קצינים בריטיים נהרגו וכמה חיילים נפצעו.
בבית הסוהר הוצאו להורג בתלייה כ- 100 אסירים ערביים, ואף לא יהודי אחד.
שני לוחמי מחתרת שהיו אמורים להיות הראשונים שנתלים בבית הכלא, משה ברזני ומאיר פיינשטיין התאבדו ערב הוצאתם להורג באמצעות רימון יד שהוברח אליהם.
במלחמת העצמאות נכבש מתחם מגרש הרוסים על ידי כוחות ההגנה בסיוע אצ"ל ולח"י.
לאחר קום המדינה שימש המבנה כמחסן של הסוכנות היהודית, ומאוחר יותר נרכש חלק מגרש הרוסים על ידי מדינת ישראל ב"עסקת התפוזים"- עסקה שבמסגרתה צריכה הייתה המדינה לשלם לברית המועצות על השימוש במבנים וכחלק מהתודה על הצבעתה של ברה"מ בעד הקמת המדינה באו"ם סך של 4.5 מליון דולר אמריקאי.
מכיוון שהסכום היה סכום עתק עבור המדינה באותם הימים, הושגה פשרה ובה שילמה המדינה במזומן 3 מיליון דולר, והיתרה שולמה באלפי טונות תפוזים שנשלחו לברה"מ מגידולי עצי ההדר של מדינת ישראל, בימים שהיינו אחת מיצואניות התפוזים הגדולות בעולם.
כשרואים היום את תקציבי המשרדים לענייני כלום ושום דבר, מבינים את כברת הדרך שעשתה כלכלת המדינה.
היום 4.5 מיליון דולר הוא בערך תקציב הכיבוד של משרד המסורת לאזרחים ששמם מתחיל באות ג'-ח'.
העסקה הסתבכה לאחר מכן וישראל נתבעה לשלם תשלום נוסף לקבוצה שהציגה את עצמה כיורשיו הרוחניים של הצאר שטענו שהמדינה שילמה למהפכניים הקומוניסטים ולא לבעלי המבנה המקורי, מעין טענת "הרצחת וגם ירשת" אבל על כך נרחיב בהזדמנות אחרת, על כוס מיץ תפוזים.
בסוף שנות השבעים שכן במתחם היכל הגבורה- היכל הנצחה לאסירי האצ"ל והלח"י עד לשנת 1991, אז עבר המבנה לידי משרד הבטחון ששיפץ את המבנה, שיחזר את בית הסוהר הישן שהפך למוזיאון אסירי המחתרות שעומד במקום עד ליום הזה.
עוד סיפור על מבנה אבן שהוא עדות אילמת על התהפוכות, התמורות והשינויים שעברו על העיר ועל ארצנו הקטנטונת במהלך השנים.
ואם האבנים יכלו לדבר..
