דוכן למכירת גלויות שנה טובה 1955,
עוד משישי של פעם.
ראש השנה היה תמיד הזדמנות לברך את המשפחה והקהילה היהודית באשר היא שם בברכת שנה טובה, וגם לברך קהילות ומשפחה באזורים מרוחקים יותר, על ידי שליחת גלויה או איגרת שנה טובה כתובה או מצוירת על נייר.
המנהג החל כבר בימי הביניים כשהאגרות צוירו או נכתבו שבועות רבים מראש בכדי שיגיעו ליעדן לקהילות הרחוקות בזמן ולפני החג.
עם המצאת גלויות הדואר בסוף המאה ה- 19 הפך המנהג לנפוץ וקל יותר וקהילות יהודיות מכל רחבי העולם שלחו מבעוד מועד את אגרות השנה הטובה כחלק ממנהג החג ושימור הזיקה למסורת ולקשר עם ארץ ישראל.
ביישוב היהודי בארץ ישראל התפתח המנהג לשליחת שנות טובות עם ציורים מהארץ המובטחת, תמונות צדיקים ואירועים תנ”כיים מוכרים לתורמים ונדבנים מרחבי העולם בכדי לתמוך בפעילות היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל.
במהלך מלחמת העולם הראשונה נשלחו גלויות שנה טובה המציגות חיילים יהודיים בשדה הקרב, ובמלחמת העולם השנייה הופקו גלויות שנה טובה עם חרוזים ביידיש תוך שהיה בגטאות, ואלבום שהכיל 32 גלויות נמצא בין הריסות גטו ורשה לאחר שחרור הגטו על ידי בעלות הברית.
בשנות הארבעים והחמישים נפוצו בארץ דוכנים לרכישת גלויות שנה טובה שהודפסו מראש באמצעות מכונות תעשייתיות שכללו תמונות מארץ ישראל, שבעת המינים, שופר ותמונות הכותל המערבי וציורים של יונת השלום שעלה זית במקורה, היונה שכולם עדיין מחכים לה, אבל כנראה שהיא לא מצאה עדיין מקום שקט לנחות בו, או שבדרך במסע הארוך עם עלה הזית בפיה נלכדה ברשת או שחזרה על עכבותיה אחרי שלא מצאה חניה.
עם הגעת הטלפון לעולם דעך המנהג לאיטו במשך השנים, וכשנכנסו הטלפונים הסלולריים לחיינו נעלמו גלויות השנה הטובה כמעט לחלוטין, והוחלפו בברכות גנריות אחידות ו”אישיות” שיוצאות בלחיצת אצבע לכל רשימת התפוצה ואנשי הקשר הנמצאים במכשיר, כולל הגננת של הילד שהתגייס בינתיים, ו”מנשה האינסטלטור- לא לענות”.
שנה טובה ושבת שלום לרחוק ולקרוב מירושלים.
שיחזרו אחינו החטופים לביתם במהרה, יחד עם חיילי צה”ל ושיבוא שלום על ישראל.
תכלה שנה וקללותיה ושכולנו נתחדש בשנה טובה, מתוקה, שקטה ומבורכת.
צילום: משה פרידמן – אוסף התמונות הלאומי.
