ילדים משחקים בעגלות עץ במורד רחוב בצלאל, נחלאות 1962, עוד משישי של ירושלים של פעם.
בתמונה- ילדי שכונת נחלאות גולשים במורד רחוב בצלאל עם עגלות מעץ וגלגלי קוגלאגר לכיוון גן סאקר שנראה בקצה עזוב ומוזנח, ומימין לבניין שניצב בקצה הרחוב בנויה היום תחנת הדלק של פז.
נראה שזה היה בגלגול קודם או ביקום מקביל, אבל מזמן מזמן, כשילדים היו רק ילדים- בלי סמארטפונים, טבלטים , טלוויזיות וסתם מסכים, הבילוי היחידי שלנו בחופשים ואחרי בית הספר היה עם החברים ברחוב.
בבית לא הייתה טלוויזיה, המחשב האישי היה בגדר מדע בדיוני, ההורים לא עברו הכשרה במכון אדלר להכיל את הילדים והמפלט היחידי היה משחקי הרחוב עם שאר ילדי השכונה.
בנינו עגלות מעץ עם גלגלי קוגלאגר או בשלב מאוחר יותר, גלגלי גומי גדולים שפירקנו בהשאלה מפחי הזבל שהוצבו ברחוב , וירדנו במהירות בעגלות שצברו תאוצה של מכוניות מרוץ במורד הירידות התלולות של רחובות ירושלים, בימים שבקושי נסעו בהן מכוניות או אוטובוסים, עם מכנסיים קצרים וסנדלים, כשכל איבוד שליטה או נפילה מהעגלה הדוהרת היה נגמר בפגישה עם כביש האספלט והשארת חלקי עור, ברכיים מדממות ועצמות שבורות שהתגרדו להנאתם על האספלט הרותח והמחוספס.
המשחקים של אז היו מובילים היום לרעידת אדמה במועצה לשלום הילד והארכת מעצר של ההורים שהיו מצולמים במהדורה המרכזית עם קפוצ'ון להסתרת הפנים וכיפה גדולה ולבנה כיאה למעמד.
שיחקנו סטנגה עם נגיעה אחת בכדור ו -2 נקודות בפגיעה במשקוף השער, שנעצרו כשעבר רכב מזדמן פעם בשעה, מדרכות ,מחניים וחמור ארוך.
את המשמשים היינו אוכלים בשביל לאסוף את האג'ואים (גרעין המשמש הקשה למי שעדיין לא עודכן) ואוספים אותם בשקיות גדולות לשחק בהפסקה, חמש אבנים , קלאס וגומי עם הבנות, הולד-אפ שנשאר מהמנדט הבריטי, אבו יויו (שק קמח למתקשים) , ועוד מגוון משחקים יצירתיים שהומצאו על ידי ילדים משועממים.
היינו אוספים עטיפות של מסטיק עלמה, מעגלים את העטיפה והופכים אותן בהפסקה במחיאות כפיים בכפות ידיים קעורות.
מי שהוריו או קרוביו חזרו מחו"ל הסתובב כמו מועמד לאוסקר עם עטיפות מסטיק שלא הכרנו וכיתוב באותיות אמריקאיות.
בקיץ הקשוח של יולי אוגוסט לא ביקשו שנחבוש כובע, לא הסתובבנו עם בקבוקי מים ממותגים מנירוסטה, וכשהיינו צמאים עמדנו על קצות האצבעות הדבקנו את השפתיים לברזיה שהוציאה זרזיף מים שרתחו מהשמש החמה תוך כדי מלחמה עיקשת עם הצרעות המזמזמות מסביב, שהיו גם הן בתור לשתייה ומיובשות מחום שניסו, אבל לא הצליחו ללחוץ על ברז המים עם הכנפיים.
קרם הגנה היה רק שמועה, חוגים היו בגדר המלצה, מזגנים היו חלום אבל הזמן עבר מהר עד רדת החשכה.
עם רדת השמש נשמעו קולות כל האימהות מכל החלונות שצועקות את שם הילד- כל אם עם הצעקה המתנגנת בצליל הייחודי שלה, וכולם היו מתפזרים לבתים, כמו גורי הפינגווינים שמזהים את הצפצופים של אימותיהם, בעידן האבן שלפני המסכים, הטלפונים הניידים, הוואטסאפים כל 20 שניות, האיר טאג והמעקב האלקטרוני.
חזרנו לבתים צרובי שמש, עם ברכיים משופשפות ועל סף התייבשות, אבל מאושרים ושמחים בחלקנו ומרגישים מלכי העולם.
לכולם כמעט לא היה כלום ,אבל כולם הרגישו שווים ושהיה לנו הכול.
המותגים נקנו בשוק העיר העתיקה , נעלי אדידוס עם ארבעה פסים וחולצות מזויפות מניילון של סטיב אוסטין שהסריחו מזיעה ואי ספיגה בקיץ הלוהט, אבל לא ידענו משהו אחר, והרגשנו כמו נסיכים בממלכה קסומה.
היו ימים, שכבר לא יחזרו עוד.
היום האמהות מתחננות בפני הילדים שיעזבו לשעה את המסכים וייצאו קצת מהבית לפגוש חברים ולחזות באור השמש ולא דרך אפליקציה.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים, ![]()
שיחזרו כבר היום אחינו החטופים יחד עם חיילי צה"ל, שנזכה לשלווה ולשקט ושנשמור על האחדות האמיתית בינינו שכל כך מגיעה לנו.
צילום- וורנר בראון, ארכיון יד בן צבי