מלחמת המפרץ ומסכות אב"כ, 1991.
עוד משישי של ירושלים של פעם.
היו אלו ימי החורף, שנת 1991.
בתמונה- משפחה טיפוסית בצילום למורשת הקרב של אותה המלחמה עם פטיפון ברקע, ווילונות פסיכדלים, מטבח פורמיקה ורק הטפט המסורתי של אותה התקופה שהיה פריט חובה בכל בית, לצד שליכט לבן ודוקר על הקירות נעדר איכשהו מהצילום מטעמי בטחון מידע.
סדאם חוסיין, שהיה החמינאי, הסינוואר או הנסראללה התורן של אז, פלש לכווית אחרי שנים של מלחמה ארוכה מול אירן, במטרה להשתלט על שדות הנפט הגדולים שלה לאחר שעירק סבלה ממצב כלכלי קשה בעקבות הוצאות המלחמה, והדרישה העיראקית להחזיר את כווית כחלק ממחוז בצרה, כי כך החליט סדאם.
מנגד התגבשה באו"ם קואליציה בת 34 מדינות מהמערב במטרה לשחרר את כווית הכבושה.
כשסדאם הבין את עומק הבור ואת הכח הצבאי הרב שהופנה נגדו, הוא בחר במטרה הנוחה ביותר, שכלל לא נכללה במדינות הקואליציה ואיים שאם עירק תותקף הוא יפנה את טילי הסקאד הגדולים שלו לעבר מדינת ישראל, כי בכל סיפור טוב צריכים יהודים שיואשמו בכל דבר ויהיו מטרה נוחה ובני ערובה מול משטר טוטליטרי.
החשש בישראל היה שטילי הסקאד יישאו ראשי נפץ כימיים, ולכן חולקו בבהילות התחנות חלוקה אזוריות מסכות גז ומזרקי אטרופין כנגד פגיעת הגז.
הציבור התבקש להכין בכל בית חדר אטום שיגן מפני המתקפות הכימיות, וכך נוצרו להם תוך ימים חדרים אטומים, שהיו בעצם חדרים רגילים עם שכבות מסקינג טייפ על החלונות מחשש לשבירתם ופגיעה מרסיסים ונשק סודי ליום הדין נגד חומרים כימיים בדמות סמרטוט רצפה טבול באקונומיקה שהוכן מבעוד מועד במטרה לחסום את החריץ שמתחת לדלת החדר האטום, והסרחון של האקונומיקה יפחיד את החומר הכימי בטיל, שיריח, ייבהל ויחזור מהר על עקבותיו היישר לבגדד.
בליל ה 17 לינואר 1991 התרחשה מתקפת הטילים הראשונה על ישראל.
המתקפה התרחשה בהפתעה, העורף לא היה מוכן, הכרזה של "נחש צפע" עלתה לאוויר בלי שלאף אחד היה מושג מה זה, כשדובר צה"ל דאז, נחמן שי הרגיע את הציבור תוך שיחה בטלפון נייד מהרכב בדרכו לאולפני הטלוויזיה.
קולו הרגוע והבוטח הרגיע את העם היושב בציון בחדרים ממוגנים עטופי ניילון וריבועי סרט הדבקה, מסיכות אב"כ על הפנים, סמרטוט רטוב מאקונומיקה על מפתן הדלת ועצתו היחידה והנשק הסודי שלנו לתגובה ציונית הולמת על מטח הטילים היה להירגע ולשתות מים, עצה שלא תרמה כלום למצב ורק אתגרה אנשים מפוחדים ממילא עם שלפוחית שתן רגיזה.
המון כוסות מים נשתו לבטלה באותם הערבים המתוחים, האמריקאים שהתערבו בזמן בפעם ההיא הציבו סוללות טילי פטריוט ברחבי המדינה על מנת ליירט את הסקאדים המרושעים שטסו להם בבליסיטיות אופנתית הרחק ממדבריות עירק ועד לארץ הקודש.
טילי הפטריוט אמנם הקימו רעש גדול ומחריש אוזניים כשהם הופעלו ליירוט הסקאדים המשופמים של סדאם, אבל אחוזי היירוט שלהם בפועל היו משאירים אותם כיתה בכל בית ספר שמכבד את עצמו, ובלי לקרוא להורים והקימו רעש ומהומה על מאומה.
הברדק והמבוכה היו גדולים.
אנשים הזריקו לעצמם אטרופין לרגל באופן וולונטרי, שכחו להוציא את הפקק שמאפשר כניסת אוויר ממסיכת האב"כ שהידקו חזק לראשם, וישבו בחדרים האטומים שהם כמעט ונחנקים בזמן שערפל כבד מתפשט על עדשות הפלסטיק וריח האקונומיקה ממלא את החלל, כשהם שמים את כל יהבם ושלום משפחתם על רצועות המסקינגטייפ שקנו בבסטה מאולתרת של סוחרים חדי חושים ומהירי ביצוע, וגלילי ניילון שהודבקו בחפזה על החלונות.
התבקשנו להכניס לחדר האטום דלי לעשיית צרכים משפחתית בחדר, אולי בכדי לטשטש את ריחות האקונומיקה, כשהתינוקות הוכנסו אחר כבוד לעריסות אוהלים מניילון והילדים הקטנים נדחסו לברדסים עם פילטר אקטיבי, כמו שכל ילד בגיל הזה אוהב שיפרנסו עוד שנים רבות פסיכולוגים שיתמחו בטיפול בקלסטרופוביה ובחלומות על חנק.
שמות כמו שוורצקופף ,הנשיא בוש, פטריוט, נחש צפע וסקאדים היו שגורים על כל לשון.
פס הקול המוסיקלי המוגבל של אותה התקופה כלל את "אני רואה לך בעיניים" של אתי אנקרי, "על גגות תל אביב" ו"תם השרב הגדול" לצד שירים של ריטה שדימו אזעקת אמת.
בסך הכל 19 טילי סקאד נורו לעבר ישראל במהלך המלחמה וגרמו בעיקר לרעש גדול ונזק ברכוש ומספר קטן יחסית של 3 הרוגים (קטן יחסית- אם ההרוגים הם לא מקרוביך או חבריך) ועוד 95 הרוגים מחנק במסיכה ודום לב.
יהי זכרם ברוך.
אבל היו גם צדדים חיוביים לאותה מלחמת המפרץ-
בתי הספר היו סגורים למשך כל תקופת המלחמה והעברנו את הזמן בצפייה באנשי "זהו זה" שהסיחו את הדעת עם הבאבא בובה שהקדים את זמנו בחישובי גימטריה, הרבה לפני שלמה קרעי, והעולם הערב עם ארז טל ואברי גלעד.
ככה זה שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.
היום אנחנו עומדים מול מנהיגים אחרים מהמפרץ הפרסי, עם זקן במקום שפם, עם טילים בעלי ראשי נפץ בני 500 ק"ג שמולם אפילו מסקינטייפ לא מחזיק מעמד, אבל העלילה הכללית וסיפור המסגרת לא משתנה, כבר יותר מאלפיים שנה.
קצת מעייף להיות עם סגולה בעולם הזה, אחרי לילות לבנים של אזעקות והתראות אבל לא היינו מחליפים את העם המופלא הזה שמתלכד ברגעי משבר בשום עם אחר בעולם, ולא את מדינתנו שהובטחה לנו עוד מימי קדם.
את השכנים שמסביבנו היינו שמחים להחליף, אפילו ללא תמורה, אבל בעתיד הנראה לעין נצטרך להבין שזה כנראה לא יקרה, ושהם רק התיקון שלנו להפוך לטובים וראויים יותר.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים,
שלא נזדקק יותר למקלטים וממדי"ם ונכה מכה ניצחת את אויבנו שנחושים להשמידנו, גם כשאנחנו מפריעים להם כשאנחנו נושמים במרחק 1,500 ק"מ מהם.
שיחזרו אחינו החטופים במהרה ושלא נשכח אותם לרגע, יחד עם חיילי צה"ל, הטייסים ואנשי המודיעין וכוחות הבטחון, ושיבוא כבר שלום על ישראל יחד עם שלום אמיתי בינינו.
הצלם לא ידוע לי.
