עוד משישי של ירושלים של פעם,
והפעם, מרכז כלל בשלבי הבנייה, 1970.
מרכז כלל ממוקם בראש הגבעה על צומת הרחובות אגריפס וכי"ח, בסמוך לשוק מחנה יהודה ונבנה כמתחם משרדים ומסחר חדשני בלב ירושלים, מעין קניון מקורה ומודרני, בימים שבארץ קניון היה עדיין רק עמק צר בין שני הרים גבוהים.
המתחם נבנה על המגרש שבו שכן במשך 90 שנה בית הספר אליאנס, שהיה אחד מבתי הספר המרכזיים בירושלים, ונהרס כמעט לחלוטין לפני מגמת השימור החמור שפקדה את ירושלים ושאר הארץ.
מציון בית הספר המפואר במבנה ההיסטורי נותר רק שחזור חלקי של השער הראשי למבנה.
המתחם נבנה בשלבים, שבשלב הראשון נבנה בניין המשרדים של מרכז כלל, ושטחי המסחר המקורים מתחתיו.
בגלל הטופוגרפיה של האזור והפרשי הגבהים, למתחם מספר כניסות, מרחוב אגריפס, רחוב כי"ח ורחוב יפו הסמוך, כשכל כניסה מובילה למפלס שונה.
ריצוף קומות המסחר נעשה באבן רחוב מבטון ששזורה באבנים חומות וקטנות, כיפה שאמורה הייתה להיות שקופה, הכניסה אור טבעי, ומהכניסות השונות זרמו הולכי הרגל למפלסים וחצאי מפלסים משונים, עם גרמי מדרגות שהקיפו את החלל המרכזי.
יזמי הבניין היו שותפות של חברת אזורים, חברת עוז השקעות ואיש העסקים ויקטור קרטר.
מאוחר יותר, מכר איש העסקים גרשון רוזוב, הבעלים של עוז השקעות את חלקו לקבוצת אזורים, שהייתה אז חלק מקונצרן כלל, ולכן נקרא הבניין מרכז כלל.
את הבניין תכנן האדריכל דן איתן, שהעיד על עצמו שמרכז כלל היה אחד מהעבודות הפחות מוצלחות שלו.
רוב החנויות במבנה נמכרו לסוחרים פרטיים, וחברת כלל המשיכה להחזיק בשטחי המסחר בקומת הרחוב ובשטחי המשרדים.
הרבה חנויות פרטיות קטנות ללא ניהול מרכזי ויעיל גורם בהכרח לבלגן מובנה.
בשנות השמונים פעלו במרכז חנויות רבות והמרכז פעל בתפוסה גבוהה.
אחת החנויות המרכזיות במתחם הייתה חנות הדגל של רהיטי רים, שבה עבד כמנהל השיווק בחור צעיר ונמרץ בשם בנימין נתניהו, שלימים התקדם בקריירה.
במרכז פעל גם קולנוע כפיר, בית קולנוע בבעלות משה דדש, האיש והמפיות, שהיה מבעלי קולנוע אדיסון והבעלים המיתולוגיים של קבוצת ביתר ירושלים בימיה הטובים עם ״מלמיליאן, אוחנה וסמי גם, השלישיה המובילה את ביתר לתהילה״. כדברי המשורר א. קלה.
הקולנוע היה פתוח בשבת לקהל הרחב, דבר שגרם למוקד מחאות של העדה החרדית בירושלים, להפגנות ושיבושים.
השמועות והאגדות האורבניות מספרות גם שכנופיית ירושלים של מיכה אסלן וגבי בן הרוש, דמויות מרכזיות של העולם התחתון הירושלמי של אותה התקופה, קברו אדם ביסודות הבניין, שמועה שלא הוכחה עד היום.
מאוחר יותר קמו למתחם מתחרים כדוגמת קניון האחים ישראל והמתחם המסחרי בתלפיות, קניון מלחה ועוד.
הגישה למרכז העיר ברכב הפכה לקשה עד בלתי נסבלת, ומרכז כלל שקע לאיטו.
למבקרים במקום היה המרכז לחידה ומשחק של סימני דרך,
בגלל תכנון בעייתי וקשיי התמצאות.
לרוב החנויות במתחם היה שלט קטן בכתב יד על דלת הכניסה, "כאן לא מודיעין" ושלחו את המבקרים המבולבלים והמותשים למסע בנוסח הישרדות למציאת החנות שאותה חיפשו.
באותה התקופה הנוף היפה ביותר בעיר נשקף מחלונות מגדל המשרדים של הבניין, מכיוון שזה היה הנוף היחידי שממנו לא רואים את בניין כלל.
האגדות מספרות שקבוצת מבקרים שנכנסה למתחם בשנות ה-80 עדיין מחפשת את היציאה מהמתחם .
קבוצה נוספת שעדי ראייה נשבעים שראו אותה במתחם, עדיין מחפשת את המעליות לקומת המשרדים.
זאת ירושלים שלנו,
מרכז מסחרי מכוער שבנוי מאבן נסורה בלב העיר על חורבות בית ספר מיתולוגי בבניין היסטורי, יסודות מחוזקים בשלד אדם, כניסות רבות ממפלסים שונים, שהפכו את הבניין למשימת ניווט, קולנוע כפיר שפתוח בשבת ומנהל שיווק של חברת רהיטים, שהפך לימים לראש ממשלת ישראל.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים
שיחזרו כל אחינו החטופים בשלום במהרה לבתיהם, שנשמור ונפעל לאחדות אמיתית בינינו ושנזכור שכולנו אחים לעם אחד.
צילום- אלי הירשביין.
