עוד משישי של ירושלים של פעם,
עדלאידע זוטא 1959.
פורים ירושלמי היה תמיד תעלומה- האם יירד שלג? גשם ? או שנזכה ליום חמים.
ההכנות החלו מספר שבועות לפני, שהתחפושות המובילות הן קובויי (קאובוי בירושלמית ), אינדיאני, חייל או שוטר.
הבנות התלבטו בין נסיכה, מלכת אסתר או פיה, ששלושתן היו אותה התחפושת .
אם הבנות הלכו על הקצה והתפרעו, היו לנועזות שבהן תחפושת של פרפר או שוטרת, תחפושות שנראות היום בעידן ההחצנה והחסכון בבד כמו פרזנטוריות של משמרות הצניעות.
לאנרכיסטים של אז הייתה תחפושת של פאנקיסט, שזה אותו הדבר רק עם איפור , משקפי שמש וליפסטיק שחור.
המהדרין היו צובעים בספריי צבעוני בוהק את השיער, ששינה מיד את מצב הצבירה שלו לקרש .
אם רצית לנחש למה יתחפש החבר, היית צריך לדעת למה התחפש בשנה שעברה אחיו הגדול, ורוב הסיכויים היו שהתחפושת תעבור השנה לאח הקטן.
אקדחי פלינים, אבק שריפה בעיגולים קטנים בעיגול מפלסטיק מותאם לתוף האקדח, חץ עם ראש אחד שהיינו מטיחים בכח על הרצפה ועשה רעש גדול,
אבק שריפה מגולגל בעיגולים בסליל נייר אדום, נפצים, ועוד כלי משחית שהיו היום סוגרים את מכון התקנים ומכניסות את היבואנים לכלא לשארית חייהם.
משלוחי המנות היו שקית ניילון מקומטת עם סוכריה על מקל ( מציצה בירושלמית), חופן אוזני המן מתפוררות, מסטיק בזוקה וסוכריות עדשים משוקולד, וזה אם החבר היה באמת חשוב, ולהורים הייתה אפשרות.
בשנים מאוחרות יותר התפתחה הסצנה בעיר,
ומאות קובויים, אינדיאנים ושוטרים שטפו את המדרחוב בבן יהודה , והתגודדו סביב חנות התקליטים הקטנה של גידי יון,
20 מ״ר עם רמקולים רועשים שהוצאו החוצה, במקום שהיה בימים ההם אם טי וי, יו טיוב וספוטיפיי בכרטיס אחד.
עם תסרוקות של אלי אוחנה עם רול על העורף ושביל באמצע, כל אחד הרגיש שהוא צועד על השטיח האדום בערב האוסקר.
מי שקיבל דמי כיס מהסבתא הלך לקנות שקית פיצוחים אצל בהרי בסמטה או עוגת סברינה.
קצת קצף, הרבה דוחק, ידיים דביקות ואיפור שנמרח על הפנים וכולם היו מאושרים עד הגג, והרגישו במסיבת המילניום באיביזה.
אלו היו הימים של אז-
זר לא יבין זאת.
מי שהיה וחווה- לעולם לא יישכח.
פורים הוא חג של הסתר וגם של נהפוך הוא.
נקווה ונייחל שהכל יתהפך לטובה,
שנראה את הייחוד והנס של עמנו, ושנהיה ראויים.
פורים שמח ושבת שלום לרחוק ולקרוב מירושלים ❤️
כרזה- הארכיון הלאומי
