,עוד משישי של ירושלים של פעם
.והפעם- 92 שנה לקולנוע אדיסון
קולנוע אדיסון נפתח כבר בשנת 1932, והיה בית הקולנוע השלישי שנפתח בירושלים.
קדמו לו קולנוע ציון וקולנוע עדן.
הבניין שכן ברחוב ישעיהו פינת רח בליליוס, מצפון למרכז העיר וצומת האיקסים, לב שכונת גאולה בואכה שכונת מאה שערים.
האולם המפואר נבנה באדריכלות מודרנית על ידי מ.י. מזרחי ובניו, שהקימו גם את קולנוע אוריון.
האולם, בן 1,200 מקומות ישיבה, היה פאר היצירה של הימים ההם, עם תקרות גבוהות, ווילונות ענק בצבע בורדו, שהעניקו למקום תחושת פאר והדר, ותחושת בריחה לרגע מהאפרוריות הירושלמית, ומהרחובות הצפופים לעייפה הסובבים את המקום.
הבנין נבנה בין היתר על ידי קבוצת חלוצים בני העלייה השלישית, שחיו בקומונה בשכונת בית הכרם, ושאבו ידע והשראה מהבנאים הערביים של אותה תקופה.
האולם היה גם הראשון בירושלים שהתפאר במערכת מיזוג אוויר, לוקסוס ופאר של אותם הימים.
האולם נקרא על שמו של תומס אדיסון, ממציא הקולנוע והנורה החשמלית.
בית הקולנוע נפתח ברוב פאר והדר לפני 92 שנה בדיוק ב 5 לינואר, 1932 בנוכחות פקידי ממשלת המנדט הבריטי, נכבדי המוסדות הלאומיים של המדינה שבדרך, שבאותם ימים לא הייתה קיימת אפילו בדמיון, ואת דברי הפתיחה נשא אליעזר בן אב״י, מחיה השפה העברית, ואת זמנם של הנכבדים הנעים קונצרט קלאסי של מנדלסון.
מלבד סרטים, שימש הקולנוע כאולם להצגות וקונצרטים-
התזמורת הפילהרמונית הישראלית ביצעה במקום את הקונצרט הראשון שהועבר בשידור ישיר בתחנת הרדיו קול ירושלים,
בשנת 1937 נערך במקום קונצרט חגיגי לכבוד הכתרתו של המלך ג׳ורג׳ השישי,
בנוסף שימש האולם כאמור גם להצגות, ובמקום הופיעו התיאטרון הקאמרי, הצ׳יזבטרון, ואומנים נוספים.
קרבתו של הקולנוע ליישוב החרדי בעיר, ושכונת גאולה ומאה שערים, גרמה לחיכוכים בנושא שמירת השבת.
בינואר 1933 נחתם הסכם ״אי חילול שבת״ אחרי לחץ של אנשי אגודת ישראל, והמפר התחייב לשלם קנס של 300 לירות א״י לבית היתומים דיסקין, ולבתי הקולנוע האחרים שנותרו סגורים.
לאור הצלחת הקולנוע בעיר, התחילה ההנהלה למכור כרטיסים במהלך השבת להצגות של מוצאי שבת, למורת רוחו של הציבור החרדי.
באוגוסט 1933 פרסם בעליו של הקולנוע , כי קולנוע עדן התחיל את ההקרנות וההצגות בשבתות ובחגים, ולכן הוא אינו רואה עצמו מחויב לשמירת השבת .
קולנוע אדיסון הוצת פעמיים,
בשנת 65 ובשנת 75, ונגרם למקום נזק כבד.
בשנת 1971 הופיע במקום המחזר שיער, בכיכובו של צביקה פיק המנוח, ואת צלילי המחזמר גדעו צעקות אנשי נטורי קרתא שהפגינו מחוץ לאולם כנגד התועבה שבפנים.
בשנת 1982 שכר את האולם מיודענו משה דדש, איש העסקים והבעלים של קבוצת ביתר ירושלים, האיש שחתם על מפיות בבתי קפה את החוזים עם כוכבי הקבוצה דאז.
בשנת 1993 רכש דדש את הקולנוע תמורת 2 מליון דולר.
בספטמבר 94 מכר דדש את הקולנוע בעבור 5.8 מליון דולר.
דדש, שלא למד באוניברסיטאות למנהל עסקים, הוכיח שהמפית בבית הקפה היא מודל עסקי מוצלח יותר מהמודלים הכלכליים באוניברסיטה,
עוד בתקופה שהדולר היה דולר.
את הנכס רכש איש העסקים איל רותם, שביקש להרוס את האולם, ולבנות במקומו בניין מסחר ומשרדים בן 12 קומות, וחניון גדול .
בסוף 2001 הגישה החברה שגייסה משקיעים נוספים לפרויקט בקשה לצו פירוק ואי יכולת לעמוד במחויבות הכלכלית של הפרויקט.
באפריל 2004 נמכר האולם לחסידי סאטמר במחיר 4.6 מליון דולר , ובמקום תוכנן מבנה לחסידי סאטמר, תוך שימור חזית המבנה הייחודי.
לאחר עיכובים רבים, אוכלס המבנה רק בשנת 2014.
אווירת הקונצרטים המלכותית והאולם המפואר הוחלפה ביידיש של תלמידי סאטמר, את הטייץ , האיפור והנצנצים של צביקה פיק החליפו הגרביונים של האברכים,
והסרטים ההודיים שהוקרנו במקום, לא יוקרנו עוד.
אני זוכר כילד את האווירה המיוחדת במקום, שם ראיתי את אי טי ממריא לראשונה לשמיים עם אופניים וארגז של תנובה, ואת סופרמן בטייץ אדום מסובב את העולם אחורה כנגד כיוון השעון, ואת צ׳אק נוריס מנצח 400 איש במכות, מעיף את האבק, מיישר את החולצה , וממשיך בדרכו כאילו כלום לא קרה.
כשמקרין הסרט לא היה עירני ושכח להחליף גלגל, שרקו לו הצופים מהקהל צלילי תזכורת, והארסים של מוצש היו מגלגלים בקבוקי טמפו ריקים ממרום הקולנוע ועד לבמה.
זאת ירושלים שלנו-
צלילי תזמורת להכתרת המלך ג׳ורג׳ מתערבבים ביידיש במבטא אמריקאי,
חוזים שנחתמים על מפיות נייר בבתי קפה, מול יזמות שאפתנית שקורסת לתוך עצמה,
פאר והדר ווילונות קטיפה שמציגים סרטים הודיים והופעות תיאטרון, ואולם אחד, שמהווה זכרון ועדות להיסטוריה ותקומה שלא תשכח.
מסתבר כנראה שהקולנוע נבנה בצד הלא נכון של רחוב יפו.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים ❤️
צילום בנו רותנברג 1950.
