תנור נפט בחורף ירושלמי קשוח

עוד משישי של פעם,

והפעם- תנור נפט בחורף ירושלמי קשוח.

בימי המנדט הבריטי, טרם הקמת בתי הזיקוק בחיפה זרם הנפט לארץ ישראל בצינור שאורכו כ- 1,000 ק”מ מכרכוכ שבעירק ועד לנמל חיפה.

הנחת הצינור הושלמה ב – 1934.

את הזכיון להקמת בתי הזיקוק בחיפה נתן הנציב הבריטי בשנת 1933, על 400 דונם בסמוך לנמל חיפה.

לאחר החלטת החלוקה באו”ם בכ”ט בנובמבר 1947 שבתו נהגי המשאיות הערבים למשך 3 ימים בהחלטת הוועד הערבי העליון.

ב- 30 בדצמבר נהרגו 39 יהודים בטבח מאורגן בבתי הזיקוק בחיפה.

אספקת הדלק והנפט שובשה לאוטובוסים , למפעלים ולרכבים.

שוק שחור של סחר בדלק התקיים מתחת לפני השטח ומתחת לעיניהן של הרשויות.

לירושלים הובל הדלק התחילה ברכבת מלוד, ולאחר שמעשי האיבה של התושבים הערבים כנגד הרכבת והאספקה לעיר הובלו הדלק והנפט לעיר בשיירות הרכבים המאובטחות ובמשאיות משוריינות וכבדות בכדי למנוע פגיעה במכלי הדלק והבערתם.

מחיר הדלק עלה משמעותית והשימוש נעשה במשורה.

הפסקות חשמל יזומות נערכו, ולמשך חודשים הייתה אספקת החשמל בעיר מוגבלת לשעתיים ביום.

לאחר קום המדינה וסוף מלחמת העצמאות החלה לקום תעשיית דלק ציונית בארץ, העיר חוברה לרשת החשמל הארצית ואספקת הדלק השתכללה.

במטבחי בתי העיר באותה התקופה בישלו את האוכל על ההמצאה החדשה שהייתה שיא הטכנולוגיה של אז-  הפרימוס, שהיה כירת נפט שהופעלה באמצעות לחץ ואפשר להבה גדולה יותר מפתיליות הנפט שהיו בשימוש עד אז והיו פתיליות שטבולות בנפט וחיממו את הסירים בעצלתיים.

בחורף הירושלמי הקשוח חוממו הבתים בתנורי נפט , בעיקר של חברת פרידמן שהיה תנור קטן וקמור על גלגלים עם מיכל נפט מאחור, שאותו היו ממלאים במשאבה מפח הנפט שמולא על ידי מחלקי הנפט שהסתובבו בשכונות רכובים על עגלה עם סוס.

את התנור היו המבוגרים מדליקים מחוץ לבית בחדר המדרגות או  באוויר הפתוח, לבושים בשיא האופנה הירושלמית של אותם הימים – מעיל דובון בצבע ירוק זית וכובע צמר להגנה מהקור שבחוץ, כי הסרחון והעשן מאדי הנפט הבוערים עד לחמום הסלילים בתנור היה בלתי נסבל.

לאחר שהסלילים התחממו כראוי והפכו לאדומים הוכנס התנור אחר כבוד לסלון הבית והיה תחליף לטלוויזיה או לאקווריום של אז.

זו הייתה מדורת השבט של אותם הימים.

עם הכנסת התנור הבוער לבית ריח הנפט הכבד השתלט על האוויר וגרם כאבי ראש לכל מי שחי בחלל הבית.

כל הפתחים והחלונות נסגרו בגלל הקור הירושלמי העז שבחוץ,

הקירות הקפואים הקרינו קור לחלל הבית ומשפחות שלמות נשמו במשך כל החורף אדי נפט להנאתם.

בחלק מהבתים פיזרו קליפות תפוזים על הרשת להקל על ריח הנפט.

המתקדמים הניחו סיר עם מים להוסיף קצת לחות לאוויר, והקדימו בדור את מכשיר האינהלציה.

המהדרין היו קולים ערמונים על המשטח העליון והאווירה בבית הייתה אווירה של בית וחורף- זר לא יבין זאת.

משפחות שלמות ישבו בכוננות, כשזינוקים מפוארים שלא היו מביישים את מיטב השוערים בעולם נרשמו כשתינוק סקרן זחל לכיוון התנור הדולק מתוך רצון לחקור מקרוב את העיגול האדום והמרצד.

התנורים לא חיממו את חלל הבית כולו, ותמונות של אנשים ישנים עם געטקס וסוודר, שמיכת פוך ושלוש שמיכות צמר צבעונית שצבועות בצבעים פסיכדלים היו מחזה נפוץ למדי.

השילוב בין אדי הדלק למוח והצבעים של השמיכות העבות היו הטריפים והוודסטוק של אותה התקופה.

עד היום ריח של תנור נפט מעיף ברגע את הזיכרון לימים של פעם, למפגש בשבת בבית של סבתא וסבא, ולצלילי התנור הנגרר על 4 גלגלי ברזל חורקים וילדים שמחככים את כפות ידיהם הכחולות מעל הספירלה האדומה.

היום נבנים הבתים עם מזגני אינוורטר ,חימום תת רצפתי וחלונות כפולים שמבודדים את הבית מהקור הירושלמי החודר לעצמות,

לדור חדש של צעירים שלא מבין קור מהו.

חורף בריא ובשורות טובות.

שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים.