בתמונה , רחוב בן יהודה בתקופה שעדיין הרחוב תפקד ככביש לתנועת רכבים.
קצת רקע-
במשך שלטונם של הבריטים בארץ הוכנו חמש תוכניות לפיתוח העיר שמחוץ לחומות.
התכנית שקבעה את אסטרטגיית התכנון של העיר היא תכנית האב שהכין ויליאם מקליין בשנת 1918.
לאחריה באו עוד 4 תכניות אחרות, שבסופן נבנה מרכז העיר שכולל את ״המשולש״ יפו- בן יהודה – המלך ג׳ורג׳ , ואיזור שלומציון המלכה והמרכז המסחרי בממילא.
הבניינים נבנו בשנות השלושים ברצף של בתים הצמודים זה לזה ( צורת ״מסדרון״), כשגובה הבתים עומד על 3-7 קומות , עם חנויות ומסחר בקומת הקרקע, ודירות מגורים מעל.
לאחר איחוד העיר בשנת 1967, נכנסה תכנית מרכז העיר העיר לתנופת בניה ופיתוח מסיבית, שכללה לראשונה בניה לגובה באיזור מרכז העיר, ששינתה לגמרי את פניה ודמותה של העיר, מתוך מטרה לבסס במהירות את מעמדה של ירושלים כבירת ישראל , וכעיר בירה חדשה ומודרנית בעלת מעמד בין לאומי, ולבצע בפועל מהפך מהיר במרכז הישן והמוזנח של העיר.
בשנת 1973, לאחר ההלם הלאומי של מלחמת יום הכיפורים, ופגיעה בתחושת הבטחון העצמי והאופוריה ששררה בעם עד לפרוץ המלחמה, בוצע חישוב מסלול מחדש של קובעי מדיניות התכנון בעיר.
התכניות הפכו לצנועות וריאליות יותר .
המשגים הבסיסיים שליווי את תכנון מרכז העיר נשארו-
כבישי גישה צרים, בניה ישנה וצפופה וביקוש מצומצם לשטחי מסחר ומשרדים.
העובדה שרוב הקרקעות במרכז העיר היו בבעלות מספר מצומצם של משפחות אמידות ושבעות, חסרות יכולת ומוטיבציה להלחם עם דיירים ותיקים בדמי מפתח , וחוסר הרצון לפצות את אותם דיירים, הכניסו את איזור מרכז העיר לקפאון, שבמתחמים מסויימים קיים עד היום, ונראה לעין בכל סיור מזדמן במקום.
הרעיון של יצירת מדרחוב למסחר ללא כלי רכב הובא מאירופה , שם הקונספט של מרכזי קניות במפלס הרחוב ללא תנועת רכבים רווח כבר בשנות ה 50 וה 60, והגיע לירושלים בסוף שנות ה 70, באיחור אופנתי.
במשך 10 שנים ניסתה העירייה להפוך את מרכז העיר לאיזור בלעדי להולכי רגל, תהליך שהסתיים בתחילת שנות ה 80, כשתחנת המוניות האחרונה עברה לרחוב שמאי הסמוך, ורחוב בן יהודה נסגר לתנועת רכבים, והפך למדרחוב הראשון והיחיד בעיר.
התהליך, כמו כל תהליך של שינוי ויציאה מאיזור הנוחות לווה בהתנגדות הסוחרים, הדיירים, נהגי המוניות, האוטובוסים ודיירי הבניינים.
הפגנות נערכו , סוחרים התנגדו למהלך מתוך חשש לפגיעה בפרנסתם, עצומות נחתמו, ואיומים הושמעו.
לבסוף נסגר רחוב בן יהודה לתנועת כלי רכב, הכביש נהרס ורוצף באבן , עצים נטעו, ותאורת רחוב חדשה נבנתה.
חזיתות הבניינים הישנים והמפויחים נוקו, מפתחי החנויות לרחוב הוגדלו, קקפוניית השלטים הישנים והמכוערים הוסרו, ובמקומם הוצבו שלטים מודרניים יותר.
מדרחוב בן יהודה נפתח לבסוף בשנת 1983, ותוך זמן קצר הפך ללב מרכז העיר ומקום שוקק ומלא תנועה וחיים.
לקראת סוף העבודות ברחוב בן יהודה, הוחל הטיפול גם ברחוב נחלת שבעה הסמוך, שחיבור ככביש לתנועת רכבים בין כיכר ציון לרחוב הלל.
גם איזור זה נסגר לתנועת כלי רכב, רוצף ושופץ, וכיום הפך למדרחוב נחלת שבעה, שמנקז את הולכי הרגל שיורדים ממדרחוב בן יהודה.
והיום-
מדרחוב בן יהודה הפך לסימן ההיכר של ירושלים, מדרחוב נחלת שבעה והאיזור שזור בבתי קפה, פאבים וברים בסמטאות וחצרות קטנות וקסומות,
רחוב יפו שהיה ציר תנועה ראשי וסואן נסגר לתנועת רכבים ואוטובוסים, ומשמש כציר הרכבת הקלה, ורק גידי יון כבר לא מוכר יותר תקליטי ויניל של מייקל ג׳קסון ובוני אם.
זאת ירושלים שלנו,
חדש לצד ישן,
התנגדות לשינויים של תושבים ותיקים, מול מודרניות וקדמה לרווחת התושבים,
ונצחון בסוף הדרך לכל הצדדים.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים 
הצלם לא ידוע לי
