עוד משישי של ירושלים של פעם –
לכבוד יום השואה והגיבורים האלמונים שלחמו לשחרור הדרך לירושלים ונשכחו מדפי ההיסטוריה.
בתמונה, לוחמי גח״ל, 1948.
לוחמי גח״ל- גיוס חוץ לארץ, היו יהודים ניצולי שואה, אודים מוצלים מאש, ששרדו את מלחמת העולם השניה.
הניצולים, יוצאי מזרח אירופה וצפון אפריקה, פליטת יהדות אירופה,
שרובם איבדו את כל משפחתם והיו השרידים האחרונים לעץ המשפחתי שנכחד כולו,
רוכזו בסוף מלחמת העולם השנייה לאחר נצחון בעלות הברית על הנאצים ימ״ש במחנות העקורים שבנו בעלות הברית לאחר סיום המלחמה העקובה מזוועות ומדם.
במחנות רוכזו הניצולים, שאיבדו את חבריהם ומשפחתם, והיו ברובם בודדים בעולם החדש שלאחר המלחמה.
ביתם חרב במלחמה, הקהילה שמהם באו הושמדה כליל, ללא שום מקום לחזור אליו.
גם מקום ללכת אליו לא היה, בגלל הגבלות השלטון הבריטי על עליה לארץ ישראל.
כך מצאו עצמם העולים תלויים בין המיצרים, וכלואים במחנות העקורים.
הקשר הראשוני בינם לבין ארץ ישראל היה מול חיילי הבריגדה היהודית, חיילים ישראליים שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי על מנת להלחם בצורר הנאצי.
בסוף המלחמה נפגשו חיילי הבריגדה עם ניצולי השואה במחנות העקורים .
המפגש היה מרגש מאד.
החיילים הארצישראלים נדהמו והזדעזעו למראות היהודים ניצולי השואה במחנות, ממצבם הפיזי והנפשי, ולמשמע הסיפורים ששמעו מפיהם.
החיילים נשארו בקרבת המחנות והחלו לחפש מוצא ועזרה לניצולים וחיפשו דרכים להעלותם ארצה בצורות שונות, לאחר שעזרו כמיטב יכולתם בשיקומם הפיזי.
לשיקומם הנפשי אף אחד לא יכול היה לעזור.
לצעירים שבינינו כדאי לדעת שבימים ההם לא היתה מודעות או אפשרות לעזרה נפשית, שיחות עם מטפלים, הכלה ותמיכה רגשית.
כל ניצול התמודד עם מראות המלחמה, הדרך שעבר והזכרונות של המשפחה והחברים שנכחדו מהעולם לבד, עם עצמו.
לימים החל ארגון ההגנה בארץ לנסות ולקבץ את העולים, ויחד עם ארגונים יהודים ואירגונים מהארץ,שהייתה עדיין תחת השלטון הבריטי והחלו לגבש את שארית הפליטה שנשארה במחנות.
שלוחת ארגון ההגנה בחו״ל מונתה למשימה.
ראשית, היה עליהם לעודד את הניצולים, אבק אדם ,שהיו שבורים ומדוכאים מהתופת שעברה עליהם בשנות המלחמה.
לאחר מכן, להתחיל להחזיר לניצולים את כבודם האבוד ואת שיקומם המוראלי וכבודם האישי ומתוך כך גם את כבודם הלאומי.
שיעורי עברית החלו להמסר, ודוגמא אישית של שליחי ההגנה, ופעילות גופנית ומשמעתית החלה להשפיע על הניצולים, ונתנה להם משמעות חדשה לחיים.
המטרה הייתה עליה עתידית לארץ ישראל וחבירה לעם שבציון.
הנוער והצעירים במחנות התמלאו עם הזמן ברוח חדשה, והכמיהה לעלות לארץ ולהרגיש שייכות ועתיד לחייהם הלכה והתעצמה.
ככל שההתקדמות הדיפלומטית והפוליטית בארץ ובאירופה לחלוקת הארץ גברה ,
החלו שליחי ההגנה לאמן את הניצולים אימונים גופניים , שהיו מוגבלים מטבע הדברים, ואימוני משמעת וסדר.
עם אישור תוכנית החלוקה ופרוץ מלחמת העצמאות הבינו מפקדי ההגנה באירופה, ובראשם נחום שדמי, שנשלח לאירופה לאחר תום מלחמת העולם, שאבידות לוחמי היישוב היהודי בארץ כבדות מאד.
מאות לוחמים כבר נהרגו בקרבות העצמאות ויהיה צורך להעלות את הניצולים כדי לעבות את שורות הלוחמים ולהלחם מול צבאות ערב שרצו להשמיד את המדינה היהודית שזה עתה קמה.
בן גוריון, שלא ראה בהתחלה את הניצולים כאופציה לחיזוק הכח הלוחם בארץ, הבין שכבר אין ברירה, וצריך להחשיב גם את הניצולים במחנות באירופה ככח לוחם עתידי.
מהארץ ניתנה הוראה מפורשת בכתב לרכז מאמץ בהכשרת הצעירים מבין הניצולים כעזרה לכוחות הלוחמים, ולתת חשיבות עליונה להעלאת הצעירים שיכולים להלחם לארץ ישראל –
"הארגון יעסוק אך ורק באימון עולים מועמדים לעלייה קרובה לארץ ישראל… פעולת המשלחת צריכה להתרכז אך ורק באותן הארצות שמהן יהיה גל העלייה העיקרי בחודשים הקרובים.
חובת הגיוס חלה על כל אדם, רווקים ונשואים ללא ילדים עד גיל 35״
בנים יחידים לא הוכרחו להתגייס לשירות קרבי, אך רבים מהם התנדבו לשירות מלא או חלקי.
שוכני מחנות העקורים התמלאו בהתרגשות עצומה למשמע החלטת האו״ם על תוכנית החלוקה.הלהט הציוני אחז בחלקם הגדול.
חלק אחר, קטן יותר, שכבר נלחם או ראה את זוועות המלחמה ניסה ואף הצליח להתחמק מהגיוס העתידי.
חלקם נמלט, חלקם השתמט, ומילט את עצמו למדינות אחרות באירופה, ועבר אחכ לאמריקה הרחוקה.
הימים היו עדיין ימי שלהי המנדט הבריטי.
העולים שיועדו ללחימה ניסו בחלקם לעלות בצורה בלתי לגאלית לארץ, רובם נתפסו על ידי הבריטים, ונכלאו במחנות מעצר בקפריסין, שם המשיכו להתאמן באופן חלקי, אבל המשיכו ללמוד עברית והגבירו את הלהט הציוני הפנימי והרצון להלחם למען מדינה עצמאית ליהודים.
עד להכרזת המדינה הצליחו לעלות לארץ רק כ -700 ניצולים שהשתלבו בארגון ההגנה.
לאחר קום מהמדינה , פירוק ארגון ההגנה ופתיחת הגבולות לעלייה, שולבו בצה״ל כ- 20,000 ניצולים, שהיו כרבע (!) מכוחות צה״ל, שמנה אז כ 80,000 לוחמים.
התוכנית הראשונית , שהשתנתה אח״כ בעקבות מחאות קשות, הייתה לקלוט את העולים במחנות קלט לאימונים בסיסיים ואז למלחמה ולשדה הקרב.
כך נוצר מצב שניצולי השואה, שהגיעו למדינה החדשה שזה עתה קמה, נשלחו לאחר כמה ימי קליטה חפוזה לשדה הקרב.
לפני שראו הניצולים את הארץ המובטחת שעליה חלמו במשך שנים, לפני שניסו לאתר את קרוביהם או חבריהם מהעיירה הנכחדת באירופה שאולי הצליחו להנצל והגיעו לארץ ולפני שהסתדרו או מצאו מקום לינה.
רובם לא החזיקו נשק מימיהם, לא שלטו בשפה העברית, ולא ידעו להלחם.
כך מצאו עצמם ניצולי התופת, אודים מוצלים מאש נלחמים על אדמות המדינה שהגיעו אליה רק לפני ימים אחדים, בלי שפה, בלי משפחה חברים או קרובים,
ומבלי להבין את הפקודות שנצעקו באוויר, נלחמים בקרבות על פתיחת הדרך לירושלים, בלטרון , כיבוש איזור צובה של היום ובשטחי פרוזדור ירושלים.
חלקם היו כל כך לא מאומנים ומיומנים בנשק ולחימה, שהסתערו על כוחות האויב עם נצרה סגורה בנשק.
אחרים הראו גבורה גדולה בקרב, כשחלקם שירתו כבר כחיילים בצבאות מדינות המקור, או במסגרת הפרטיזנים.
אדמת ארץ ישראל ספוגה בדם חלק מהלוחמים האמיצים שעברו במשך שנים גיהינום ותופת וברגע שכבר הגיעו אל הארץ המובטחת, איבדו את חייהם בשדה הקרב בקרבות על ירושלים ובהגנה על גבולות המדינה שזה עתה קמה.
לוחמי גח״ל שבתמונה,
עשו את המסע הארוך מתחילת מלחמת העולם השנייה, דרך גטאות ומחנות השמדה,
מהחוויה האנושית הקשה ביותר שהייתה אי פעם בעת החדשה, עברו ימים ויבשות עד שנשלחו לשדות הקטל והקרב של המדינה שזה עתה קמה.
לחלק מהלוחמים הייתה זו סגירת מעגל ותחושת נקמה ויכולת להלחם באויבי העם היהודי.
עם קליטתם בארץ נתקלו חלק מהניצולים ביחס מתנשא מצד הלוחמים הישראלים, שהיו ברובם גם הם עולים שהגיעו לא מכבר לארץ.
חלקם שרדו גם את המלחמה החדשה על הבית והמדינה החדשה, הקימו לאחר מלחמת העצמאות משפחה חדשה בארץ ישראל, שענפיה
גדלים ומתעצמים עד היום.
חלקם מצאו את מותם ימים אחדים לאחר שעברו חצי עולם ומסע ייסורים מצמרר עד שדרכו על אדמת הארץ.
כך כתב אלתרמן בשירו אחד מהגח״ל –
״מסיפון אוניה מתנודדת.הוא ירד אל רציף הנמל. וחכתה ברציף לו מולדת… את חייו… הוא קבל על החוף מידה. אבל גם את חייו, אי בערב,הוא השיב בנפלו בעדה"
גיבורים בעל כורחם?
אנשים שהשלימו את ייעודם, או גורל קבוע מראש?
ניצול ציני של כוח אדם כבשר תותחים, או דוחק השעה והצלת המדינה היהודית ברגעיה הקריטיים ביותר?
על פי מפקדי צהל של אז, העירוי של הלוחמים החדשים לצבא רווי הנופלים הציל את המדינה הקטנה מהפסד במלחמה על עצמאותה.
כל זה קרה רק לפני 75 שנה.
מקומם של לוחמי גח״ל לא מצא לטעמי מקום ראוי בהיסטוריה של תקומת העם והמלחמה על עצמאות המדינה היהודית.
כל כך הרבה סבל ותלאות עברו על עמנו עד שהגענו לבית יהודי ולמדינה עצמאית וחזקה משל עצמנו.
שנהיה כולנו ראויים לפעול ולשמור עליה, גם למען לוחמי גח״ל שנהרגו בקרב ושלא הצליחו לראות אותה בתפארתה.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים
צלם לא ידוע לי
