עוד משישי של פעם,
התור לאוטובוס אחרי הקניות בשוק מחנה יהודה, תחילת שנות ה- 70.
בעקבות התגובות הרבות שהיו על המכולת השכונתית שחיממו את הלב והעלו זיכרונות ונוסטלגיה אצל המון ירושלמים, נתקדם שלב באבולוציה הצרכנית של ירושלים של פעם.
בתמונה, קונים מחכים לאוטובוס שייקח אותם חזרה הביתה משוק מחנה יהודה, עמוסים בפירות, ירקות, דגים ובשר, וכל הטוב שיש לארץ זבת חלב ודבש להציע.
בימי רביעי וחמישי היה שוק מחנה יהודה מתמלא בסחורה חדשה וטרייה לכבוד שבת המלכה המתקרבת.
במכולות השכונתיות היה כאמור מלאי מוגבל של סחורה, סופרמרקטים ומרכזי קניות חדשניים היו אז רק שמועה ולקניות הרציניות לשבת היו תושבי העיר יורדים לשוק מחנה יהודה.
בסטות עמוסות לעייפה במיטב הפירות והירקות שהייתה לארץ להציע, והיה מה להציע-
זה היה בימים שלעגבניה היה טעם של עגבניה וגם לשאר הפירות, הרבה לפני ההתערבות המדעית והגנטית של העשורים האחרונים בגידול הפירות והירקות, שאמנם גרמה להם להראות יפה יותר והם זכו לחיי מדף ארוכים יותר , אבל כמעט לכולם אותו טעם פלסטי תפל, ואם אוכלים את הפרי בעיניים עצומות, קשה להבחין בין סוגי הפירות.
המסע הקסום בסמטאות השוק היא חוויה בלתי נשכחת-
משוק העיראקים וחנויות הירקות, החמארות של שחקני השש בש עם בקבוק אקסטרא פיין או 777 על השולחן, בין כוסות ומאפרות מלאות.
חנויות הדגים בהן שחו הדגים במיכל פלסטיק מלא מים, מתרגלים נשימות אחרונות לפני שעלו בגורל והוצאו מפרפרים על משטח העבודה, שם פגשו את המוכר ואת הנבוט מהעץ שירד על ראשם והעביר אותם במכה מדויקת לעולם שכולו חריימה.
דוכנים למכירת ספוגי ליפה לחדר האמבטיה- טיפולי הספא של הימים ההם ,לצד חנויות פיצוחים, פירות יבשים וזיתים שבורים.
ריח המאפיות עם הפיתות הטריות שפתח את בלוטות הרוק,
הבורקס והמיץ של עזורה לרעבים בחצי כח, או מנה של סופריטו אצל עזורא למי שהיה רעב באמת.
מוכרים עם כובעי צמר עם פונפון וצעיף צהוב-שחור שצעקו לעבר העוברים והחרשים על מבצע היום, וקצבים שחתכו בשר לחמין ולסופריטו ביד אמונה וסכין חדה.
בדרך כלל הצטרפו לאמא או לאבא למסע הקניות אחד מהילדים שהיה פנוי באותה השעה, בתפקיד אורח של טועם וסבל של סלי הפלסטיק שהתמלאו במוצרים שאט אט הפכו את כפות הידיים לסגולות מעודף משקל בסל ומחוסר חמצן לאצבעות.
אוטו משפחתי היה בימים ההם מותרות, מוניות היו מנת חלקם של העשירים של אותה התקופה והנסיעה לשוק והחזרה ממנו נעשו באוטובוסים אדומים, מקרטעים ומעלי עשן של חברת אגד.
זמני ההגעה של האוטובוסים לא היו ידועים, ותור ארוך השתרע ליד התחנה.
האוטובוס לרוב בושש מלהגיע, ושכבר הגיע היה לעיתים מלא בנוסעים והיה עוצר 50 מטר אחרי התחנה.
לזריזים שבין הממתינים חיכתה תחרות 50 מטר ריצה עם סלים, שבעולם מתוקן הייתה צריכה להיות מזמן ענף נוסף במשחקי האולימפיאדה, ואולי הייתה מזכה אותנו סוף סוף במדליות .
כשהנוסעים המאושרים נדחסו ועלו כבר על האוטובוס שהיה עם גיר ידני ומוט הילוכים של 6 חריצים, כפי שהעתיקו מאוחר יותר בלי בושה יצרניות של רכבי ספורט כמו פרארי ופורש , סגר הנהג בלחץ את הדלתות על הנוסע האחרון , סובב את ההגה הענק בשתי ידיים ושתי ציפורניים ארוכות בזרת, ובתנועה סיבובית של כל הגוף יצא האוטובוס מהתחנה אל הכביש הרעוע.
בזמן מקביל צריך היה הנוסע להוציא כסף קטן לכרטיס הנסיעה או כרטיסיה מקומטת מנייר מכיס המכנס או מהתיק, בזמן ששתי הידיים אוחזות בסלים המאיימים להתפקע ולהתפזר על רצפת האוטובוס, פעולה שהפכה מאוחר יותר למבחן קורדינציה ואלתור לקבלה לקורס טיס (עפ"י פרסומים זרים).
הנוסעים עמדו צפופים ומזיעים כמו סרדינים בקופסא, שנים לפני עידן המזגן והדאודורנט, שיד אחת מחזיקה את הסלים והיד השנייה מחזיקה את מוט האחיזה של האוטובוס המעשן והמקרטע שקפץ עם כל החלפת הילוך והתאמץ והזיע בעליות לשכונות ההרריות.
לפני ההגעה לתחנה היו הילדים או המבוגרים מאותגרי הגובה מבקשים מהמבוגר האחראי (והגבוה) למשוך את אחד החוטים שרצו לאורך תקרת האוטובוס כדי לצלצל בפעמון ולסמן לנהג שיעצור בתחנה הקרובה.
בעיר מספרים שעד היום מסתובבים באוטובוסים אדומים וישנים אנשים נמוכים שלא הצליחו למשוך בחוט ונגזר עליהם להמשיך בנסיעה עד אינסוף.
משהגיעו הסלים העמוסים הביתה בסוף המסע, היה הבית והרחוב מתמלא במהרה בריחות תבשילים ותבלינים טריים, ואז ידעו כולם שהשבת מתקרבת, וענן של קדושה ושקט עומד לרדת על עיר הקודש.
זאת הייתה ירושלים שלנו, עם פשטות ותמימות, בעידן שלכולם לא היה כלום לכאורה, אבל היה לנו הכל.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים, ושכל החיילים והחטופים ישובו בשלום לביתם.
אמן.
הצלם לא ידוע לי.
