עוד משישי של ירושלים של פעם, מגדלור הבטון והחזון של המלך ג'ורג' – בית סולל בונה.
מי שמזדמן היום לצומת הרחובות קינג ג'ורג' פינת הרב אבידע, בלב הפועם של מרכז ירושלים, פוגש מבנה אבן מרשים ועוצמתי.
עבור העוברים והשבים מדובר בעוד עוגן מוכר במרקם העירוני, אך כשמביטים לעומק האבנים, מתגלה סיפור מרתק על תקופה שבה האדריכלות הירושלמית פגשה את הלהט הציוני של בניין הארץ, עידן שבו חברה אחת הציבה את יתדותיה בלב הבירה הנבנית.
בשנות ה-50 של המאה העשרים, ירושלים החצויה והצעירה כבירת מדינת ישראל התמודדה עם אתגרים חסרי תקדים. בתוך תנופת הבנייה של מוסדות המדינה והשיכונים, עמדה חברת "סולל בונה" שהייתה זרוע הבנייה המרכזית של תנועת העבודה וההסתדרות ובחזית העשייה הלאומית, שבנתה כמעט כל שיכון ומבנה ציבורי במדינת ישראל הצעירה.
כדי לקבוע את משכנה המרכזי בעיר, נבחר אחד הצירים הראשיים והחשובים ביותר שנסללו בתקופת המנדט: רחוב המלך ג'ורג', מול בית המוסדות הלאומיים, בית הכנסת הגדול ובקרבת בית הכנסת ישורון.
המבנה, שהוקם במחצית שנות ה-50, תוכנן בשפה אדריכלית ייחודית המאפיינת את המעבר בין הסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס) לבין הברוטליזם המוקדם והאיפוק הממלכתי. האדריכלים שפעלו בעיר נדרשו, כמובן, לחוק העזר העירוני של חיפוי באבן ירושלמית, אך בית סולל בונה לא ניסה לחקות את המבנים המזרחיים-רומנטיים של המאה ה-19.
במקום זאת, הוא הציג קווים ישרים, נקיים ומונומנטליים: מסת אבן מאופקת, חלונות קצביים המשדרים סדר ומשמעת עבודה, וכניסה מוגבהת ורחבת ידיים שנועדה לשדר יציבות, עוצמה וביטחון כלכלי.
האדריכל ראובן טרוסטלר תכנן מבנה מודרניסטי מרשים אך מאופק בן ארבע קומות. החזית הייתה סימטרית וייצוגית, שילבה קומת מסד באבן בעיבוד גס לצד אבן בעיבוד עדין, וחלון מרכזי בעל אבן ראשה.
אך האלמנט האייקוני ביותר של הבניין, שזכור לכל ירושלמי של פעם, היה גגון הבטון הדק בצורת מניפה שנפרש מעל הכניסה, וארבעת העמודים שקידמו את פני הבאים ללובי.
במשך עשרות שנים שימש הבניין ככוורת רוחשת פעילות.
מכאן יצאו המהנדסים, מנהלי העבודה והשרטטים שעיצבו את פניה של ירושלים המערבית. במשרדים האלה נסגרו חוזים להקמת שכונות שלמות, סלילת כבישים ומבני ציבור שהגדירו מחדש את גבולות העיר.
מסדרונות הבניין הריחו מטבק, ניירות שרטוט וקפה שחור חזק – הניחוח המובהק של דור שבנה את המדינה במו ידיו. בקומת הקרקע פעלו חנויות וסניפים ששירתו את תושבי מרכז העיר, והיוו חלק בלתי נפרד מחיי המסחר השוקקים של רחוב יפו והסביבה.
הזמנים השתנו, והמוסדות הריכוזיים של ירושלים של שנות ה-50 וה-60 החלו לאבד מכוחם. בשנת 1987, כשהחברה ירדה מגדולתה, מכרה סולל בונה את הנכס ליזמים פרטיים. במשך כמעט שלושה עשורים עמד הבניין בשיממונו.
תוכניות שונות למלונאות, משרדים ומגורים נתקעו זו אחר זו, והבניין המפואר לשעבר החל לגווע לאיטו בלב העיר.
בקיץ 2011, בימי המחאה החברתית הגדולה, קם המבנה לתחייה זמנית. פעילים אקטיביסטים פרצו אל המבנה הנטוש והקימו בו קומונה הפגנתית – קריאה נגד מחירי הדיור המרקיעי שחקים והמבנים הנטושים הרבים בבירה. אך המחאה דעכה, ואת מקומם של הדיירים הזמניים החליפו הומלסים ונערי רחוב.
באוגוסט 2016 נפח הבניין ההיסטורי את נשמתו ונהרס עד היסוד, תוך הבטחה לשימור חזיתו האייקונית ושילובה בבנייה החדשה. כיום נבנה במקום פרויקט יוקרה שעומד לפני סיום בהשקעה של כ-130 מיליון דולר, הכולל שני מגדלים בני 17 קומות.
המבנה המרכזי הפך למלון יוקרה מרשת המלונות אינטרקונטיננטל הבין לאומית עם 229 חדרים, לצד מגדל מגורים יוקרתי ונחשק הצופה אל גן העצמאות ואל חומות העיר העתיקה, שהיה לנו הכבוד לקחת חלק בשיווקו.
כי זאת ירושלים שלנו, העיר שבה כל אבן מספרת סיפור-
חלקת קרקע ייחודית במיקום אסטרטגי שנרכשה על ידי חברת סולל בונה של ההסתדרות של ימי הפנקס האדום שבנתה את המדינה הצעירה ואת התשתיות והשיכונים שנבנו בחפזה כדי לאכלס את העולים החדשים הרבים שבאו לארץ מארבע כנפות תבל, אדריכל שתכנן מבנה מרשים אך מאופק, ריחות קפה שחור ועשן סיגריות מעל שולחנות שרטוט של תוכניות ששורטטו בעפרון, מכירת הבניין שעמד אח"כ מוזנח ושומם במשך שלושה עשורים, השתלטות פעילי המחאה החברתית על הבניין שמחו נגד יוקר מחירי הדיור, בבניין שהפך לבניין המגורים היקר ביותר בעיר עד כה – אירוניה ירושלמית במיטבה.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים וגמר חתימה טובה.
קרדיט תמונה- רן בר יעקב
