שישי של ירושלים של פעם מהדורה שנייה לכבוד ביתר ירושלים שזכתה בגביע המדינה אחרי 14 שנות בצורת ,
והפעם- מגרש ימקא, משחק הכדורגל הראשון, גמר גביע משטרת המנדט הבריטי 1933.
בנייתו של בנין ימקא שנראה מאחור החלה בשנת 1926 ונחנך באפריל 1933 ע״י הגנרל אלנבי , ונחשב ליפה ביותר מבין בניני ארגון ימקא בעולם.
ימקא הוא ארגון עולמי של הצעירים הנוצרים , ואפילו זכה בשיר של להקת אנשי הכפר YMCA ..
ב 1946 שימש הבניין במקום מושבה של הועדה האנגלו- אמריקאית לענייני ארץ ישראל , שבה נבחנה האפשרות לקלוט בארץ ישראל את פליטי השואה מארצות אירופה.
מגרש הכדורגל נבנה ממערב לבניין והמשחק הראשון שבתמונה שוחק בשנת 1933.
מאז זרמו בנהר הרבה אמוציות, אבנים, בלוקים וחצץ.
מסוף שנות החמישים עבר המגרש להיות מגרש הבית של ביתר ירושלים ושימש כמגרשה (ובהמשך גם של הפועל ) עד שנת 1991, אז עברה ביתר לאצטדיון טדי.
האווירה במגרש בתקופת משחקי ביתר הייתה ייחודית ולא ניתנת לשחזור-
חומות האבן מסביב למגרש עוטרו בגדרות תיל, על ראש החומות הודבקו שברי בקבוקי זכוכית , וגריז נמרח על עמודי החשמל וכל מדרך אפשרי, בכדי למנוע מהקהל להתגנב למגרש ללא כרטיס..
כמובן שזה לא עזר, וזיכרונות של אנשים מטפסים על החומות וידיים מדממות משברי הזכוכית עדיין צרובות וחיות בזיכרון של כל מי שביקר במקום.
למגרש היו שני יציעים משני צדדיו- יציע העץ , שנבנה על קונסטרוקציות ברזל ועליו ספסלי עץ רעועים ומתנדנדים , שרעדו כשכל הקהל רקע על המושבים בשעת מתח , בפנדלים, או שמלמיליאן מתכונן לבעוט בננה בכדור עונשין , וריח שתן חריף, כי באיצטדיון פשוט לא היו חדרי שירותים.
היציע ישב מרחק 3 מטרים מגדר מכוערת שהקיפה את משטח האדמה שלפעמים היה מכוסה גם בדשא, ובכל מחצית שהשוער של הקבוצה היריבה היה עומד בשער הקרוב ליציע, עשרות צופים היו נתלים על הגדר, מרחק 2 מטרים מהשוער, והיו סוקרים בפניו במשך 45 דקות את אילן היוחסין שלו ושל משפחתו, מגלים לו פרטים חדשים על קורות החיים של אימו ואחיותיו, ומכבדים אותו במיטב פירות העונה.
אירוח בית"רי מכל הלב.
יציע האבן מצידו השני היה נחשב למקום מושבם של האוהדים הרגועים יותר, קהל של קונצרטים.
במשחקי הדרבי אירח יציע האבן את אוהדי הפועל, שהשנאה היוקדת ביניהם לאוהדי ביתר יכלה לספק חשמל לעיר כולה.
בצד המערבי היתה טריבונת בטון נמוכה בת 5-6 שורות , ששם הייתה נקודת התצפית הטובה ביותר למשחק, אבל לא עניינה כמעט אף אחד .
מסביב למגרש היו נטועים עצי ברוש, שעליהם היו תלויים אוהדים למשך כל המשחק, שהפגינו כישורי טיפוס שנלמדו מאוחר יותר בערוץ נשיונל ג’יאוגרפיק ע״י אנטרופולוגים מרחבי העולם .
דיירי הבניינים ברחוב וושינגטון שמסביב למגרש אירחו בכל שבת של משחק קרובים, קרובים רחוקים ועוברי אורח שהתחזו לקרובים, על המרפסות, הגגות, חדרי המדרגות ודודי השמש.
קופות הכרטיסים היו כוכי בטון חשוכים, ואותו כרטיס שימש כמה אוהדים במקביל-
אז בעצם הומצאה שיטת המחזור, שתפסה תאוצה מאוחר יותר והתפשטה ברחבי העולם.
משפטים כמו-״ תכניס אותי בכרטיס מבוגר״ של ילדים שאומצו באותו הרגע על ידי מבוגרים שלא פגשו מעולם, היוו את תשתית תנועת הפונדקאות שהפכה לרלוונטית בשנים האחרונות –
אצלנו זה קרה כבר לפני 40 שנה..
במקרה של הפסד של ביתר חלילה, היו מתכנסים האוהדים מחוץ למבנה ימקא המפואר , שם שכנו חדרי ההלבשה של הקבוצות, ואיחלו איחולים לבביים לשחקנים , השלימו את האירוח בסלט פירות מעופף שהוגש ללא צלחות וסכום ( עוד לפני איל שני), והשלימו את החלקים החסרים באילן היוחסין של השחקנים.
בכל יום ראשון היינו מגיעים לבית הספר עם מגוון קללות חדשות שלמדנו בשבת, והתרחשויות ביציע ולפני המשחק, היו לא פעם מעניינות יותר מהמשחק הבינוני ששוחק על המגרש.
בהמשך לאחר פינוי המגרש נבנתה על תילו שכונת כתר דוד, שמאוכלסת רובה ככולה על ידי יהודי התפוצות, ואת עניין היטל ההשבחה למתחם שבוטל במפתיע ליזם שבנה את השכונה , מגיע פוסט נפרד..
אמוציות ורגשות, ספורט והיסטוריה, אלנבי ודדש, ג׳אנו ובן רימוז׳ ,קבוצת אוהדים משולהבים וחסרי סבלנות שעולים ביוקר לקבוצה כל שנה מחדש, וגביע מדינה שהגיע חזרה לבירה, אחרי 14 שנה.
זאת ירושלים.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב 💛🖤
הצלם לא ידוע
