שכונת הקטמונים נמצאת בדרום מערב ירושלים וכוללת שמונה תתי שכונות , גונן א-ו, ואת האות הבאה בשפה העברית החליטו לגנוז, ולהחליפה בשכונת פת.
בשנת 1952 החלו להבנות מדרום לשכונת קטמון שיכונים לעולים החדשים שהגיעו לארץ ושוכנו במעברות אוהלים.
מצוקת הדיור הופיעה כבר אז, ולעולים החדשים נבנו מבנים זולים ומהירים, בתחילה-
מבנים דו משפחתיים או ארבע משפחתיים קטנים, עם גינות ושטחי קרקע צמודים, במטרה לעודד חקלאות עזר למשפחות.
בשנים לאחר מכן הוקמו בניני רכבת מכוערים באבן אדומה בני ארבע קומות שנבנו בבניה זולה ומהירה,
ודירות קטנות בנות 2-3 חדרים ,על מנת לשכן את העולים הנוספים שהגיעו.
הבניינים היו כור היתוך ומיקרוקוסמוס של החברה הישראלית בראשית המדינה המתפתחת-
עולים ממרוקו ומסוריה, שייבשו גרעינים על שמיכות פרוסות בשמש הישראלית , ופיתות שנאפו על אש גלויה בתוך הבתים, סבתות עם צמות ומטפחות ששמרו את הכסף עמוק בתוך השמלות הצבעוניות ,לצד ניצולי שואה מרומניה ופולין ,בתאים משפחתיים קטנים של שברי משפחות ששרדו את התופת.
ערב רב של תרבויות וגלויות, שנמסו יחד בשמש הים תיכונית, והפכו עם השנים לגוש אחד.
הרבה מלפפון חמוץ, והרבה לחם עם חלווה.
צפיפות הדיור בדירות הקטנות , שאכלסו לרוב משפחות מרובות ילדים, לצד תמורות בהיררכיה המשפחתית , כשאב המשפחה נאלץ לעבוד בעבודות דחק, והאתגר לפרנס משפחה גדולה היה קשה והשפה העברית לא הייתה שגורה בפיהם,הפך חלק ההשכונות לחממות פשע לילדי העולים, ותחושת הקיפוח וקשיי היום יום לא הטיבו עם משפחות העולים החדשות.
לימים, מספר רב של דירות נשארו עדיין בבעלות החברות המשכנות של אז, ומשמשות פתרון מגורים לאוכלוסיה חלשה יחסית, עולים חדשים מחבר העמים ומאתיופיה, שחלקם הגיעו בגל העליה הגדול של שנות ה-90.
צילום: משה מילנר לע”מ