החופש הגדול בירושלים

החופש הגדול בירושלים , עוד משישי של פעם,
מוקדש לדור שהיה ועדיין זוכר.

כמו כל הילדים חיכינו כל השנה לחופש הגדול.
החמסין והשמש השתלטו על הרחובות, מזגנים היו אז רק שמועה, ההורים היו עסוקים בטרדות הפרנסה וסימני השעמום הופיעו כבר ביום הראשון של החופש.
כשאמרנו להורים שמשעמם לנו , הם הציעו לנו לפתוח את הטלוויזיה ועזבו את הבית לשגרת יומם.
בימים ההם לא עלתה השאלה איזה ערוץ, כי המשמעות בלפתוח טלוויזיה היה לראות רק ערוץ אחד.
וכך ישבנו שרועים מול הטלוויזיה  ששידרה בשחור לבן תוכניות חינוכיות לילדים שנשארו לבדם בבית והשאירו את חותמם בנפשם הרכה של הילדים עוד שנים ארוכות.
על מנת להקל את חרדת הנטישה של הילדים שהוריהם הלכו לעבודה והשאירו אותם לבדם בבית ריק, הם נרגעו בכל יום עם מרקו, דמות מצוירת של ילד עם קוף על הכתף וקול צפצפני שרדף במשך כל החופש הגדול אחרי אמא שלו, שהתנכרה לו ועזבה בשיטתיות, שעה לפני, כל מקום שאיליו הגיעו מרקו והקוף אחרי מסע מפרך על גבי אוניות , חמורים ועגלות סוסים.
כל בוקר קמנו עם ציפייה מחדש שאולי היום מרקו המסכן יימצא כבר את אמא וישחרר אותנו מהמועקה, אבל בכל יום היא עזבה שוב למקום אחר, ומרקו והקוף המשיכו לרדוף אחריה, בלי בגדים להחלפה, אוכל ,ארנק או דמי כיס.
בכדי להשריש את הטראומה, הפרק שבו מרקו מוצא כבר את אמא שלו הגיע תמיד אחרי סוף אוגוסט וסוף החופש, כשהסדרה כבר לא שודרה יותר, וכך שנה אחרי שנה נצרבה הטראומה בנפשות הרכות, וחרדת הנטישה תפרנס לימים דורות של פסיכולוגים.
כל קיץ בילינו גם עם חמשת הילדים מ “איים אבודים”  שספינתם נטרפה בלב ים אל אי אבוד, והם שרדו לבד את תלאות האי וחיכו למושיע, ולא השתעממו כמונו בחופש על הספה.
למדנו אנגלית עם קבוצת אנשים מוזרה שרקדו בכיכר ולימדו אותנו שבאנגלית קוראים לבננה – בננה ,רק עם מבטא,
עם ירמי קפלן שעבד בקולנוע כשלט על סולם, בלי אמצעי בטיחות ובגיל שבו עדיין אסור עפ”י חוק לעבוד, וכל משימה שלו הסתיימה מנפילה מהסולם יחד עם האותיות.
למדנו שצמח הקקטוס יכול לדבר בצורת בובת גרב עם קוצים ,
וש”לא לוקחים את המפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי”.
הערוץ גם הקדים את זמנו עם חלוצת המהפכה המינית והמיניות הבינרית של ימינו, שהתחילה כבר לפני 4 עשורים בדמותו של רגע מרגע ודודלי, אישה נטולת חזה שמדברת כמו בן, עם אוברול מג’ינס ונעליים ענקיות, הרבה לפני “את לא בן” של הוטירנטור ג’ורג’.
עוד היה לנו את  בולבול הקבולבול ו”את הריץ’ רץ’ נפתח”, וכך גדלו להם דורות של ילדים טראומתיים ומבולבלים מינית שהמשיכו את חייהם שנים אחרי בריקודים על משאיות בצבעי הקשת.
כל זה היה הרבה שנים לפני עידן הסמארטפונים והטיק טוק, כשהווי-פיי בבית נופל והילדים מסתובבים בבית כמו לווינים, חסרי אונים וחסרי תקשורת.
בתקופתנו שהטלוויזיה התחרפנה ושידרה שלג בשחור לבן היינו פשוט דופקים ביד אמן על אחת הדפנות מהעץ של טלוויזיה במשקל מקרר ולרוב התמונה הייתה מסתדרת, אם זה לא עזר היינו מכוונים את אנטנת הפרפר שהייתה מונחת על הטלוויזיה עד שהגענו לזווית הנכונה שהחזירה את התמונה, דבר שבדרך כלל קרה בדקה האחרונה והצמודה של משחק של מכבי תל אביב בחמישי בערב, כשהמומחה לקליטה שמחזיק את האנטנה נשאר קפוא במקומו לצד המסך ובזווית הנכונה,  כשהוא מתחיל להראות סימנים של נמק מתקדם ביד, עד לשריקת הסיום.
במקרה של הארכה במשחק ידענו כולם בהסכמה בשתיקה שהיד של מחזיק האנטנה לא תחזור לעולם לתפקד כמו שהייתה.
הדמויות האהובות עלי במיוחד היו גבי ודבי, שני ילדים ללא הורים או משפחה שמצאו את המג’יק סטיק במזבלה אבודה, והיו מצביעים באמצעותו על כל נקודה על מפת העולם, נותנים יד, קצת הבהובי פלורוסנט מקולקל, ואז הם מצאו את עצמם ביעד אחר בקצה העולם שאותו סימנו עם המקל.
בלי “ארזת לבד?”, בלי תורים ארוכים, בלי בגדים שמתאימים למזג האוויר ביעד, בלי קפה ב 30 ₪ בדיוטי פרי, וגם בלי ההורים הדואגים ששואלים לאן נעלמו הילדים.
וכך, במשך שנים, ראינו במשך כל החופש הגדול שידורים חוזרים של כל התוכניות והסדרות שראינו גם בקיץ שעבר, ולא הבנו איך מרקו האומלל לא למד את הלקח – שנה אחרי שנה ולא רץ והגיע מהר יותר לאמא, לפחות בפרק אחד, לאיחוד מרגש ולהסרת חרדות נטישה מדור שלם שהחזיק לו אצבעות.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים,
שיחזרו החטופים עכשיו, ובשלום, יחד עם כל חיילי צהל והמפונים מגבולות הארץ.