בתמונה- אוהדים לפני משחק, כניסת וי אי פי.
המגרש הוקם בסמוך למתחם ימקא, ובנייתו הסתיימה ב 1935.
בשנות ה-30 התקיימו במגרש משחקי כדורגל בין קבוצות חיילים בריטיים ואוסטרלים.
מאוחר יותר, לאחר קום המדינה,
בימים הטובים של בית״ר ירושלים, שיחקה הקבוצה במגרש עד לשנת 1991.
כל משחק היה חוויה אנתרופולוגית יחידות ונדירה, של קומבינה ירושלמית משובחת.
מוכרי הכרטיסים ישבו בבוטקה זעיר מבטון, עם חרך צר ואפל, ומכרו כרטיסים למעט האנשים שבאמת שילמו.
הכרטיסים האלו היו עוברים בתנועה סיבובית חזרה לצופים האחרים שעמדו בתור, כך שכל כרטיס אישי שימש 4-5 אוהדים.
הכניסה לילדים הייתה בחינם, וכך עמדו ילדים בתור ליד הכניסה, וכל מבוגר שהגיע בלי ילד אימץ לשעתיים ילד רנדומלי.
המגרש היה מוזנח ומיושן, עם שני יציעים מנוגדים-
יציע העץ של האוהדים השרופים, שנבנה על קונסטרוקציה מברזל, ורעד עם כל חצי מצב של גול.
בפנדלים ובעיטות עונשין רקעו האוהדים יחד ברגליים על לוחות העץ , והרעש אמור היה לבלבל את השחקן של הקבוצה היריבה.
כמות הצופים במגרש הייתה זהה לכמות הצופים שנתלו על העצים מסביב, המרפסות של הבתים והגגות של השיכונים ברחוב וושינגטון המקביל, ועל הגגות של רחוב הס.
מאוחר יותר שופרו אמצעי האבטחה בכדי למנוע זליגת מסתננים-
החומות עוטרו בשברי בקבוקים יצוקים בבטון, ועמודי החשמל הסמוכים נמרחו בגריז ונשזרו בגדרות תיל.
המרחק הקצר בין היציע למגרש, הפך כל אוהד על הגדר למאמן לרגע,
תוך מתן הוראות מפורטות,
ואפשר לנו הצופים לשמוע את צעקות השחקנים בינם לבין עצמם.
את הטראומה של שוערי הקבוצה היריבה, ששמעו במשך מחצית שלמה על אילן היוחסין הפרטי שלו, ועל קורות החיים של אמו, מצעקות מאחורי גדר במרחק 2 מר מקו השער.
בשנת 1991 המשחק האחרון במגרש, הקבוצות עברו לאצטדיון טדי,
המגרש נהרס, ובמקומו הוקם פרוייקט מגורים שמאוכלס בעיקרו בתושבי חוץ מכל קצוות העולם.
אם הדיירים היו יודעים על איזו פיסת היסטוריה הם גרים, כנראה שהיו עולים למרפסות דירתם עם חבלים ועמודי חשמל מרוחים בגריז.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב, וחודש טוב ומבורך מירושלים 
הצלם לא ידוע לי
