עוד משישי של ירושלים של פעם,
והפעם – בית טליתא קומי, 1890. רחוב קינג ג’ורג’ ורחבת המשביר של היום.
בית טליתא קומי הוקם כבית יתומות לנערות נוצריות שהוקם בסוף העולם של אז, הרחק הרחק מחומות העיר העתיקה, בכדי לאפשר לנערות היתומות לקבל חינוך לחיי נזירות, הרחק מפיתויי העיר.
השם טליתא קומי נלקח מאחד הסיפורים מהברית החדשה על ישו שהקים לחיים את ביתו של ראש בית הכנסת יאיר.
פירוש המילה טליתא היא ילדה קטנה בארמית סורית, ושם הבניין בעברית הוא – ״קומי ילדה״, מה שבקלות היה יכול להפוך לשם של שיר מזרחי של ימינו.
הבניין תוכנן על ידי האדריכל הנודע קונרד שיק, אדריכל מיסיונר גרמני שהגיע לארץ בשנת 1846, ותכנן בין היתר מאוחר יותר גם את שכונת מאה שערים ואת שכונת זיכרון טוביה בשכונת נחלאות.
המבנה של טליתא קומי תוכנן בסגנון ערבי עם כיפות עגולות, ועל קירותיו נכתבו פסוקים מהברית החדשה בגרמנית, ובין היתר ביקרה במקום גם אשת הקיסר וילהלם השני ירום הודה במסעם לארץ הקודש.
בשנת 1940 הוכרזה גרמניה באיחור כמדינת אויב ובמהלך מלחמת העולם השנייה הבניין פונה ואיליו נכנסו עובדי משרדי המנדט הבריטי.
במרץ 1948, בעקבות הפיצוץ בבניין המשרדים ברחוב בן יהודה, הועברו לבניין באופן זמני בעלי עסקים שנפגעו מהפיצוץ, ומאוחר יותר, לאחר קום המדינה התמלא הבניין במשרדי עורכי דין, אומנים שונים ומפוני המרכז שנפגע ברחוב בן יהודה.
בסוף 1951 רכשה המדינה את המבנה המפואר והחצר מידי הכנסיה הלותרנית, ובשנת 1962 מכרה המדינה את המבנה לחברת הכשרת הישוב ללא מכרז ובמחיר נמוך.
בשלהי 1965 אישרה הוועדה המקומית את התוכנית לבניה במקום, שכללה את הריסת הבניין הקיים והקמת בניין מגדל העיר – המגדל הראשון בלב מרכז העיר שמתנשא בכיעורו לכל עבר, ואת בניין המשביר לצרכן.
בשנת 1980 נהרס בית היתומים המפואר לקול מחאות ציבוריות, ועל חורבותיו הוקם בית רג’ואן – בניין מסחר ומשרדים אפור ומרובע, אנטיתזה לבניין המפואר ששכן שם לפני.
כאות זיכרון שומר חלק קטן מחזית הבניין ההיסטורי שכלל מרפסת, השעון שהיה אחד מסמלי הבניין ואת הכתובת טליתא קומי באותיות לטיניות.
לדור החדש והצעיר של העיר המתחדשת הפכה החזית המשוחזרת לנקודת מפגש , והסיכום – “נפגש בטליתא קומי בשמונה בערב” היה שם קוד מוסכם לנקודת ציון למפגש.
לצעירים שביננו יובהר, שהרבה לפני עידן הטלפונים הניידים והתקשורת האובססיבית , תיאום פגישה וירידה לעיר עם שאר החברים מהתיכון שהגיעו באוטובוסים מכל כנפות העיר, דרש נקודת מפגש מוסכמת.
אם קבעת עם חברים בצהריים בסוף הלימודים להפגש בערב, היית מגיע למקום ופשוט מחכה ששאר החברים יגיעו באוטובוסים הישנים והמקרטעים של אגד בסבלנות של בדואי.
פשוט ישבת וחיכית על הספסל לשאר החברים. בלי טלפון נייד, שיחות טלפון או וואטסאפים אובססיביים, בלי לשלוח מיקום או הודעה על איחור או אי הגעה. פשוט לשבת בשקט ולחכות לחברים, שהגיעו כל אחד בזמנו, ללא הקפצה ברכב על ידי ההורים, ורק על פי מועד הגעת האוטובוס, כל אחד מהשכונה והקו שלומעשה שנראה לא הגיוני בעליל לדור הנוכחי, אבל כך זה התנהל בפועל. זר לא יבין זאת.
זאת ירושלים שלנו – בית יתומות לנזירות שהוקם בסוף העולם, מעבר להרי החושך של חומות העיר העתיקה, שתוכנן על ידי מיסיונר גרמני, אשת הקיסר שבאה לבקר, מכירת הבניין בנזיד עדשים ללא מכרז לחברה פרטית במיקום מרכזי בלב העיר, הקמת מגדל משרדים מכוער בלב העיר ההיסטורית שמתנשא לדיראון עולם ונצפה מכל מקום בעיר ,סניף המשביר לצרכן בצומת רוחות שמורגשות היטב במהלך החורף הירושלמי הקשוח, ועדות אילמת לעבר המפואר, בדמות חזית משוחזרת כדי לצאת לידי חובה, לאחת משכיות החמדה מהעבר המפואר של העיר המיוחדת ביותר בעולם.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים❤️
ושנזכה עד שמחת תורה לראות בחזרת כל שבויינו ונעדרינו אל חיק משפחתם.
צילום-ארכיון צלמי המושבה האמריקאית.
