עוד משישי על ירושלים של פעם,
והפעם – התחנה המרכזית ברוממה, אמצע שנות ה80.
התחנה המרכזית ברוממה שימשה במשך שנים הטרמינל היחידי ליציאה בתחבורה ציבורית מחוץ לעיר.
מתחם צפוף ומלוכלך, ריצוף שחור שבור ומתנדנד ושתי חנויות פלאפל מפויחות בכניסה.
מודיעין מרכזי לנוסעים שהיה מאוכלס בנשים חסרות סבלנות מאחורי זכוכית עם תסרוקת אורה נמיר ואיפור כבד שנמרח ונזל בחום וקצוות שיער סוררות שהתבדרו להן ברומנטיות באוויר הווינטלטור עם חוברות מודפסת של הקווים והנסיעות של אותו היום, ועיפרון .כיאה לאומת ההייטק.
לפני הכניסה, על רחוב יפו עמד כספומט, פאר היצירה היהודית.
הלוחמים המסכנים שיצאו בשישי מהשטח אי שם וקיבלו שעות ביציאה, היו צריכים להביא לרס״פ ביום ראשון פתק מהכספומט עם השעה שבה הסתיים העונש ביום שישי.
סדרני אגד, הסלבס של אז, הסתובבו בתחנה ובין הנוסעים עם חזה נפוח ופוזה של היורש של אלן דלון, עם כובע של אגד עם מצחיה, שפם קטנטן מעל השפה העליונה, חולצת כפתורים פתוחה עד הטבור עם שרשר זהב על חזה שעיר וציפורן זרת ארוכה, שהייתה פריט חובה לסדרנים ונהגים.
נדמה היה שאם הציפורן בזרת היד תשבר חלילה, בעלי הציפורן יקבל חל״ת עד שהציפורן תחזור לגודלה המלא. אם לשמשון הגיבור היו מחלפות שיער, לחברים של אז הייתה ציפורן זרת ארוכה.
אחרי שכבר רכשת כרטיסים בתור ארוך ומיוזע, עמדת בתור נוסף לחכות לאוטובוס שייכנס לרציף (עאלק), שהוא מסלול בין 2 מדרכות וגדר ברזל.
כל האוטובוסים היו מקרטעים וישנים, מונעים בבנזין או דיזל, ועשן שחור וסמיך היתמר לכל עבר, קודם לריאות הנוסעים והשאריות שלא נשאפו התפוגגו לבתים הסמוכים.
אם המשרד לאיכות הסביבה היה מבקר אז במקום ומנטר את האוויר, האיזור היה מיד מוכרז כשטח נגוע בזיהום אוויר חמור, נסגר מיידית, מושמד מהאוויר ממטוסי B2, ומכוסה בשני מטר בטון.
בימים שירושלים הייתה ירושלים ,היינו נוסעים לעיר הגדולה בתקופת הנעורים, למטרופולין תל אביב, שהתחנה המרכזית שם התחרתה באיכויות עם התחנה המרכזית בירושלים.
מוכרי קלטות מזויפות של אומני הזמר המזרחי, שאז רק התחיל לפרוץ בארץ ולא הושמע כלל בתחנות הרדיו המעונבת והמרובעות, למעט פינת חי ביום שישי בבוקר, שהעבירה את זמן הבישולים והספונג׳ה, להחזיק את המגב ולהזיז לצדדים את אגן הים התיכון.
אם רצית לשמוע את זוהר ארגוב, היית צריך לרדת לתל אביב ולהתחדש בקלטת פלסטיק עם סליל חום בכיסוי צילום גרוע ודהוי של העטיפה.
אם הקסטה הייתה באיכות ירודה, או שהטייפ היה בעייתי, היינו מסובבים את גלגלי השיניים של הקלטת עם עפרון, כך גם פורצי הדרך הטכנולוגים שהיה להם ווק מן, ובמקום להריץ את הקסטה ולגמור את הבטריות, היו עושים בעבודת יד סיבובים של הסליל החום של עפרון מכאן ועד לירח.
בתחנה המרכזית בתל אביב מכרו גם את המוסיקה האחרונה מהעולם הגדול. שלוש בעשר, ורק היום, מזויף, בלי בושה, עם תצלום דהוי על הקסטה שנעשה בחובבנות וזלזול.
כך סמנטה פוקס נראתה כמו יפה הפקידה מהבנק, דפש מוד נראו כמו קבוצת ערסים מחולון, וחוליו נראה כמו תייר צרפתי בארץ באמצע אוגוסט, שנרדם על החוף בלי קרם הגנה, והתעורר בבהלה אחרי יומיים לקולות אגאדו דו דו.
דוכן פלאפל מסריח מעשן אגזוזים, דוכן מיצים עם צבעים זרחניים ורדיו אקטיביים ושירותים שמחזירים את יכולת ההרחה לתתרנים.
היינו חוזרים הביתה שמחים ומבסוטים, אחרי סיבוב בעיר המיוזעת והמפויחת, בגאווה גדולה של ירושלמים שחוזרים הביתה, עולים את הקסטל, מקווים שהנהג לא ישרוף את הבלמים בירידה של סיבוב מוצא, אבל שיעשה אותו במהירות מספקת ויצבור מהירות כדי שהאוטובוס לא ייחנק בהמשך העליות.
רואים את “ברוכים הבאים לירושלים” מצמחים מסופרים בעיקול מצד ימין, יורדים מהאוטובוס ומודים על האוויר הצח והקריר של העיר שהייתה אז מרכז העולם.
בימים הטובים של אז התל אביבים והחיפאים היו מסתכלים על הירושלמים ביראת כבוד של אלו שמבינים, עוד בתקופה לפני שתל אביב הפכה למה שהיא היום.
וזו לא חכמה גדולה, אחרי כל הירושלמים הטובים שגלשו מהקסטל והגיעו אליה לפני כבר יותר משני עשורים, והביאו איתם שקדים ירוקים במלח, ותוספת כח רצינית ואיכותית לעיר נטולת החניה, מרובת הפקקים והמזיעה ללא הפסקה.
זיכרונות מתקופה שלא תחזור, ומירושלים, העיר שהייתה פעם הטופ האיכותי של ישראל.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים שיחזרו אחינו החטופים היום לביתם, יחד עם חיילי צה”ל, ושנזכה לאחדות אמיתית בינינו.
צלם- יונתן לוירר.
