עוד משישי של ירושלים של פעם,
והפעם יום כיפור בירושלים.
לאווירה המיוחדת של יום כיפור קדם בילד-אפ שהתחיל עוד לפני ראש השנה עם תחילת הסליחות.
באשמורת הלילה צעדו קבוצות של אנשים אל בתי הכנסת לאמירת הסליחות.
בשכונות הותיקות היה גבאי בית הכנסת עובר בין הבתים ונוקש על התריסים והחלונות,וקורא בקול מתנגן:
״סליחות, סליחות״
קהל מתפללים טרוט עיניים התכנס בבית הכנסת לתפילת סליחות, עם כוס תה מהביל מהסמובר ועם שירים וניגונים ירושלמים, שאין יפים מהם.
מחלונות בית הכנסת בקעו מזמורים – “יא שמע אביונך”,
“אדון הסליחות”, ותחרות סמויה על הריאות והקול החזק ביותר בתפילת עננו.
מי שהחזיק אוויר בעננו יותר מחברו זכה להשלים את המשפט.. ״בזכותה דבר יוחאי..״ וכל הקהל ענה אחריו.
בערב יום כיפור, באווירה ירושלמית מיוחדת, נפלה שמיכה של שקט וקדושה על העיר.
תייר או חייזר שהיה נוחת בעיר בצהריים לפני הארוחה המפסקת, יכול היה לדעת שמדובר ביום אחר וקדוש, רק מצבע השמיים, האווירה, והשקט שעטף את הכל.
הצדיק התורן בבניין היה תוקע גפרור במתג החשמל בחדר המדרגות והאור דלק למשך כל הצום.
דורות של חשמלאים קנו דירות לילדים מקריאות של ועדי בתים לאחר החג ולאחר שקוצב הזמן לתאורה נשרף ולא עבד יותר, וחדר המדרגות נשאר חשוך.
אחרי הארוחה המפסקת התכנסו כולם בבתי הכנסת לתפילת כל נדרי, ואחכ, כמו במטה קסם, נהרו כל האנשים כמו בצלילי חליל קסום שלא נשמע, אל נקודות המפגש האיזוריות.
אצלנו הייתה זו כיכר דניה, בשכונת בית הכרם.
אלפי אנשים בבגדים לבנים הגיעו לכיכר לאחר התפילה, ושם יכולת לפגוש את כל מי שלא פגשת כל השנה,ואת כל מי שלא רצית לפגוש כל השנה.
מאות אנשים בלבן, ילדים והורים, כל הכביש שהיה סואן כל ימות השנה, והפך למגרש ריק וגדול ליום אחד.
הילדים הפכו את הפסל בכיכר דניה שהיה מכוסה נקודות נקודות שדימו טיפות מים על הפסל בצורת הסירה שעומד עד היום בכיכר למגלשה, וקרעו את בגדי החג הלבנים, לכעסם של ההורים.
לאיזור הגיעו גם אנשים משכונות אחרות ממערב העיר, בית וגן, קריית יובל, קריית משה ועוד.
הערסים והעבריינים, שכל השנה היו עסוקים במלאכת יומם על גבול החוק ולפעמים מעבר לו, לבשו פתאום לבן ונעלי בד, בהקפדה יתרה, פורמט שהשתכלל לימים והפך לכיפה לבנה בזמן הארכת מעצר.
המקור התחיל שם..
לאט לאט התחילו הצעירים בכיכר להתקבץ בקבוצות שהחלו את דרכם ברגל לכותל המערבי, מי שמכיר את ירושלים יודע שהדרך היא ארוכה ונמשכת לא מעט קילומטרים.
ברחבת הכותל פגשת את כל הצעירים, מכל העיר, שהתנקזו לכותל המערבי, משכונת גילה ועד רמת אשכול ורמות.
נחילי האדם חזרו איש לשכונתו באמצע הלילה ולפנות בוקר.
עם תום הצום ואחרי תקיעת השופר התכנסה כל משפחה ומנהגיה ומאכליה,
הספרדים עם לחם, שמן זית וזעתר, ומשקה שמוגש יום אחד בשנה שעשוי מגרעיני מלון ישובשו בשמש, נטחנו, הושמו בחיתול עם מים וסוכר, ועד היום הם הטעם האולטימטיבי של צאת כיפור, כוסית מחייה ומרק חרירה אצל אחינו המרוקאים, חמין שעמד כל החג בתנור אצל עדות אחרות, מרק עגבניות עם אטריות עבות, ועוד מאכלים חד שנתיים לכל עדה ועדה, ואוכל תפל וללא טעם כמו בשאר השנה אצל אחינו מקהילת אשכנז😉.
זה היה יום הכיפורים שלנו בירושלים, עם אווירה מיוחדת של קדושה באוויר של פעם בשנה, אופניים לצד נעלי בד, תרנגול כפרות לצד ערסים מחופשים, ואחד אלוהינו.
ימים אחרים, רחוקים וקסומים, שלא ישובו עוד.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים ❤
שיחזרו אחינו החטופים לשלום יחד עם חיילי צה”ל ושיבוא שלום על ישראל.
