סיר חמין לשבת בתנור השכונתי, עוד משישי של ירושלים של פעם.
ישנם ריחות שמסוגלים לקלף באחת שנים של קדמה, אספלט ובטון, ולהחזיר אותנו אל ירושלים אחרת, ירושלים של אבן, רוח וקהילה.
כזה היה ריחו של יום שישי בצהריים בסמטאות השכונות הוותיקות. ניחוח של עצים בוערים ושמיכת אדים כבדה של עשרות תבשילים שהוכנסו ל"פרנל", שהיה התנור השכונתי.
בתמונה- קדירת חמין מחרס שחוזקה בחוטי ברזל לשהיית לילה ממושכת בתנור השכונתי.
בימים שבהם המטבחים הביתיים היו צנועים ותנורי האפייה המודרניים היו בגדר חלום רחוק, התנור השכונתי הציבורי היה לב הפעימה של ערב השבת. הוא שכן לרוב במרתף אבן קריר או במבנה נמוך, בלועו הפעור של תנור לבנים ענק שהוזן בזרדים, בגזירי עץ ובקליפות שקדים.
באותם הימים שלפני קום המדינה חומרי ההסקה לתנורים היו מצרך נדיר וייקר ערך שמשפחה רגילה לא יכלה להרשות לעצמה.
התנור השכונתי היה הפתרון לבישולים של שבת עם עצים להסקה ופחמי עץ שהובאו לעיר מחברון או מפרדסי אזור השרון.
לקראת יום שישי, הסמטאות היו הופכות לזירת מצעד מרתקת. ילדים ומבוגרים צעדו כשהם נושאים בידיהם מגשים ארוכים עמוסים בחלות קלועות, עוגות שמרים ובצקים תפוחים. אך שיאו של הטקס התרחש שעות ספורות לפני כניסת השבת, בשעת מצעד סירי החמין.
מכל חצר וסמטה זרמו אל התנור סירי האלומיניום והברזל הכבדים. כדי שלא יחליפו ביניהם, לכל סיר היה "סימן זיהוי" ייחודי, מעין תעודת זהות משפחתית: חוט ברזל מלופף על הידית באופן מיוחד, פיסת בד צבעונית שנקשרה או חריטה עמוקה בתחתית.
הבלנית או האופה – דמויות מיתולוגיות בפני עצמן שידעו לקרוא את מפת השכונה דרך הסירים – היו מסדרים אותם באמנות ובסדר מופתי בתוך חלל התנור העצום. הסירים המהירים יותר קרוב לפתח, וסירי החמין הכבדים בעומק, שם יבלו את ליל שישי.
התנור השכונתי היה הרבה מעבר לפתרון טכנולוגי; הוא היה כור ההיתוך האמיתי של ירושלים. שם, בחום הלוהט של ערב השבת, הצטופפו סיר החמין האשכנזי לצד הסחנה הספניולית, והטשולנט המלא בעצמות וקטניות לצד הקוגל הירושלמי השחום.
הריחות התערבבו אלו באלו, נספגו באבני המבנה, ויצרו ניחוח אחד, ירושלמי מובהק, שלא היה שייך לעדה אחת אלא לעיר כולה.
בשבת בבוקר, כשהשמש עלתה על בתי ירושלים המנומנמת ונשמעה תפילת המוסף, המצעד התהפך. הילדים נשלחו שוב, הפעם כדי להשיב את האוצרות הביתה.
הסירים היו עטופים בשמיכות ישנות כדי לשמור על החום, והדרך חזרה נעשתה בריצה קלה, כשהידיים כואבות מהמשקל והחום וריחות והחמין גירו את בלוטות הרוק עד לרגע הטקסי של פתיחת מכסה הסיר בבית על שולחן השבת.
באותו רגע שבו נחשף התבשיל שקיבל את צבעו השחום והעמוק מלילה שלם של הצטופפות בתנור לצד סירי השכנים, הייתה ההוויה האמיתית של השבת הירושלמית.
תנורי האבן האלו נעלמו מזמן אבל הניחוח והזיכרון של אותה התקופה של חיי הקהילה המשותפים, הפשטות והתמימות, עדיין ספוגים עמוק בין סדקי האבנים.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים.
התמונה מאוסף דנצ'ו ארנון.
