בית המדפיס הממשלתי בדרך חברון, עוד משישי של ירושלים של פעם.
בצומת הרחובות דרך חברון ודוד רמז, ממש מול תחנת הרכבת ההיסטורית של ירושלים, מתחם התחנה של היום, ליד בניין החאן ולמרגלות גבעת התנ"ך, ניצב מבנה אבן מרשים שרוב הירושלמים חולפים על פניו מדי יום מבלי להכיר את אחד מגלגולי הנדל"ן וההיסטוריה המרתקים בעיר.
השנה היא 1937.
שלטונות המנדט הבריטי בארץ ישראל מחליטים להקים מרכז דפוס ממשלתי מודרני, שירכז תחת קורת גג אחת את כל צורכי הניירת והביורוקרטיה של האימפריה.
את המשימה קיבל לידיו האדריכל הבריטי הראשי של מחלקת העבודות הציבוריות (PWD), אוסטן סיינט בארב הריסון – האיש שחתום על כמה מאייקוני האבן הבולטים של ירושלים, בהם מוזיאון רוקפלר, ארמון הנציב ובניין הדואר המרכזי ברחוב יפו.
הריסון תכנן את המבנה בסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס) – קווים אופקיים נקיים, חלונות סרט ארוכים להכנסת אור טבעי ואוורור רעלני הדיו ופונקציונליות תעשייתית, המזכיר ספינה גדולה או מצודה תעשייתית מודרנית, והריסון ציפה את הבניין בציפוי טיח לבן, בסגנון העיר הלבנה של תל אביב, בניגוד לתקנות ולמבנים אחרים שנבנו בזמן המנדט הבריטי בירושלים שחייבו ציפוי באבן ירושלמית.
המיקום שנבחר לא היה מקרי. הקרבה המיידית למסילת הברזל של תחנת הרכבת אפשרה מערך לוגיסטי מושלם. גלילי נייר ענקיים במשקל טונות, חביות דיו ומכונות דפוס כבדות שיובאו מבריטניה, נפרקו בנמל יפו, הועמסו על קרונות הרכבת ונכנסו ישירות אל המבנה דרך שלוחה ייעודית.
בין קירות האבן האלה, תחת אבטחה כבדה וסודיות מוחלטת, הודפסו שטרות כסף, העיתון הרשמי של ממשלת המנדט ("Palestine Gazette"), פקודות השלטון, מפות סודיות, שטרי חוב ובולי דואר. הפקידים הבריטים המעונבים ניהלו מכאן את הרישום והחוקים שעיצבו את הארץ.
עם סיום המנדט והקמת מדינת ישראל בשנת 1948 מיקומו האסטרטגי של המבנה ששולט על דרך חברון, גיא בן הינום, בקעה ואבו טור הפך לנקודה צבאית אסטרטגית קריטית שנתפס על ידי לוחמי ההגנה.
המבנה שימש כעמדה צבאית קדמית של חטיבת עציוני אל מול כוחות הלגיון הירדני שהתבצר באבו טור ובמדרונות הר ציון.
לאחר קום המדינה עבר המבנה לידי המדינה הצעירה והפך ל"מדפיס הממשלתי".
אותן מכונות דפוס שהדפיסו את גזירות הספר הלבן של הבריטים, החלו להדפיס את העיתון הרשמי של מדינת ישראל, את שטרות הכסף והבולים העבריים הראשונים, תעודות זהות וטפסי ממשלה, ומאוחר יותר גם את כרטיסי מפעל הפיס.
המתחם היה מגודר בגדרות תיל גבוהות, מאובטח במשמרות חמושות מסביב לשעון, וריח הדפוס, הדבק והנייר הטרי מילא את צומת דרך חברון.
השנים חלפו, הטכנולוגיה התקדמה, ובשנות ה-80 עבר המדפיס הממשלתי למשכנו החדש בגבעת שאול ואח"כ לאזור התעשייה עטרות.
המבנה ההיסטורי בדרך חברון ננטש, עמד שומם ומוזנח במשך שנים ארוכות, וכמו מבנים רבים בעיר כמעט וירד לטמיון.
אבל בירושלים ההיסטוריה תמיד מוצאת דרך להמציא את עצמה מחדש.
בשנות ה-90 נרכש המתחם הנטוש ע"י היזם ואיל ההייטק אראל מרגלית עבור קרן ההון סיכון שבבעלותו, ובאמצעות עבודת שימור קפדנית של משרד "פלסנר אדריכלים" הפך לרובע המדיה (JVP Media Quarter) – מתחם הייטק, קרנות הון סיכון וסטארט-אפים מובילים.
באולמות שבהם פעלו מכונות הדפוס התעשייתיות של הבריטים הוקמו משרדים מעבור חברות טכנולוגיה וסטארט אפ ציוני כחול לבן.
מסביב, האזור כולו עבר רנסנס מדהים: תחנת הרכבת הישנה שוחזרה והפכה למתחם התחנה הראשונה השוקק חיים, פסי הרכבת הפכו לפארק המסילה הירוק שמחבר בין שכונות בקעה, המושבה הגרמנית ומקור חיים, ומחירי הנדל"ן ברחובות הסמוכים הפכו למבוקשים ומהיקרים בעיר.
בירושלים, מבנים ונדל"ן נמדדים לא רק באיכות הבנייה, אלא בסיפור ההיסטורי שיצק את יסודותיהם. החיבור בין חקר המורשת האדריכלית של העיר לבין האהבה לעיר לאורך עשרות שנות עשייה מקצועית, ממחיש בכל פעם מחדש עד כמה כל אבן בעיר נושאת עמה נשמה, זיכרון וחיים שלמים.
הרכבת שנסעה מיפו הפסיקה לעשן מזמן, יחד עם הפקידים הבריטים המעונבים, המכונות הכבדות של המנדט נדמו וחיילי הליגיון הירדני שהתחפרו מאות מטרים בודדים מהמבנה התאדו לנבכי ההיסטוריה ואת מקומם תפסו צעירים ישראלים מבריקים שמפתחים טכנולוגיה עולמית מאותו בית אבן שבו הודפסו פעם ראשית צעדיה של המדינה.
זאת ירושלים שלנו – אימפריות קמות ונופלות, שלטונות באים והולכים, ועם נצח אחד שממשיך לצמוח, לבנות, לחדש וליצור חיים חדשים מתוך האבנים העתיקות.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים.
צילום – אוסף מטסון של צלמי המושבה האמריקנית בעיבוד תמר הירדני.
