עוד משישי של ירושלים של פעם,
והפעם- גן המנורה (בור שיבר) 1964.
גן המנורה ממוקם בפינת הרחובות המלך ג’ורג’, בארי, שמואל הנגיד ורחוב בן יהודה.
בסוף שנות ה- 20 של המאה הקודמת רכש ג’ורג’ שיבר, אדריכל וקבלן ערבי- נוצרי את הקרקע שהייתה בבעלות יהודית יחד עם קרקעות נוספות באיזור.
המגרש שימש בתחילה כמגרש הכדור רגל של קבוצת הפועל ירושלים.
לאדריכל שיבר היו תוכניות גרנדיוזיות לאזור ובחלקה שתקרא בעתיד גן המנורה נבדקה האפשרות להקמת תיאטרון, בית קולנוע, מרכז מסחרי וגם גורד שחקים ובית מלון.
בשנת 1936 נחפר בחלקה בור גדול להקמת היסודות לבניין בן 15 קומות על ידי פועלי גדוד העבודה שהיו עולים חדשים שדגלו בעבודה עברית ובגאולת קרקעות הארץ.
עם פרוץ המרד הערבי בארץ הופסקו העבודות, המשקיעים נסוגו מהמיזם ובמקום נותר בור מיותם שזכה לכינוי בור שיבר, על שם אותו האדריכל והיזם בעל השאיפות.
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה השתמשו שלטונות המנדט הבריטי בבור לשטח מעצר של תושבי ירושלים שהפרו את העוצר שהטילו הבריטים על העיר מעת לעת.
ב 1950 עברה הכנסת כזכור לבית פרומין הסמוך ועיריית ירושלים תכננה להקים את בית העיריה בבור שיבר ובסמוך לכנסת.
התוכנית לא יצאה אל הפועל והבור עמד בשיממונו.
מאוחר יותר הקימה העיריה גן ציבורי במקום.
בשנת 1965 העניק הפרלמנט הבריטי מתנה למדינת ישראל- פסל ברונזה בצורת מנורה ועליו תיאור אירועים מתולדות העם היהודי, אותם בריטים שהשתמשו בבור למעצר מפירי העוצר בעיר 2 עשורים לפני.
ב- 15 למאי 1956, ביום העצמאות של מדינת ישראל הוצב הפסל בגן בהשתתפות אלפים מתושבי העיר , המנורה נקראה מנורת הכנסת בשל קרבתו של הגן לכנסת הישנה והגן שינה את שמו מבור שיבר לגן המנורה.
גן מנורה שימש גם כמקום להפגנות מול בניין הכנסת , ובמקום התקיימו גם ההפגנות הסוערות נגד קבלת כספי השילומים לניצולי שואה מגרמניה אחרי תקופת הנאצים.
בשנת 1966 עברה הכנסת למשכנה הנוכחי בגבעת רם ומנורת הכנסת הועברה איתה והוצבה מול שער הכניסה הראשי לכנסת בגן הוורדים.
הגן עמד גלמוד ומיותם וללא מנורה אבל נשאר בשמו גן המנורה.
והסיפור לא נגמר-
בשנת 1961 רכשה חברת הכשרת היישוב את המתחם שהיה מיועד למסחר.
ב 1968 מסרה החברה את המגרש חזרה לעירייה בתמורה לזכויות בניה נוספות על חלקות אחרות שהיו לה בסמוך, והעירייה תכננה להקים במקום חניון ציבורי.
התוכנית לא יצאה אל הפועל, השנים עברו ובשנת 1988 קידם ראש היער דאז, טדי קולק יחד עם הכשרת היישוב לבנות במקום חניון ציבורי, ומגדל שיכלול מסחר מגורים ומשרדים.
גם התוכנית הזו לא יצאה אל הפועל, וטוב שכך.
בשנת 2,000 נקבע על ידי בית המשפט כי חברת הכשרת היישוב זכאית לרכוש בחזרה את בור שיבר ובתקופת ראש העיריה אולמרט סוכם על הגשת תוכניות על ידי החברה בתוך שנה להקמת מגדל בן 24 קומות במקום.
התכנון ארך יותר משנה והכשרת היישוב ביקשה לעכב את קידום התוכנית, ובשנת 2007 מונה מהנדס חדש לעיר , שלמה אשכול, ששינה את מדיניות העירייה בטענה שישנה חשיבות עליונה להשאיר את בור שיבר כשטח ירוק ופתוח.
כך ניצלה העיר מבניין רב קומות על אחד השטחים הפתוחים והירוקים האחרונים בלב מרכז העיר.
בשנת 1997 העניקה ממשלת סלובניה לעיר ירושלים פסל בדמות סוס לרגל חגיגות 3,000 שנה להיווסדה של ירושלים , הפסל הוצב בגן , והגן שינה את שמו שוב לגן הסוס.
מאוחר יותר שימש הגן כמאהל המחאה המרכזי של מחאת האוהלים של שנת 2011.
אז מה היה לנו באותו שטח אדמה קטן ?
בעלי קרקע יהודים, אדריכל ערבי נוצרי, גדודי העבודה של עולים חדשים שחפרו את הבור, המרד הערבי שגנז תוכניות גדולות, כלניות בריטיות שהפכו את הבור לאזור כינוס למפירי עוצר, אותם בריטים נתנו במתנה את המנורה שהוצבה בגן ושינה את השם מבור שיבר לגן המנורה, ששימש להפגנות מול בניין הכנסת הסמוך, שעברה לגבעת רם עם המנורה, שנמכר לחברה פרטית להקמת חניון ומסחר, שחזר לעירייה, שנמכרה שוב לחברה שתכננה במקום גורד שחקים אבל לא עמדה למזלנו ולטובת העיר בזמני התכנון, שחזר לעירייה והוגדר כשטח ירוק, סוס סלובני ששינה שוב את שם הגן לגן הסוס , ואחד אלוהינו.
חד גדיא ירושלמי לכבוד הפסח המקרב בעיר שלא מפסיקה להתחדש ולבעבע גם אחרי 3,000 שנה.
מי אמר שמשעמם בירושלים?
שנזכה לימים שגרתיים ומשעממים, שכל חיילינו יחזרו בשלום, שיחזרו במהרה אחיותינו ואחינו החטופים ונזכה לשקט ונחת בעיר ובארץ שלא נחה לרגע.
שבת של שלום לרחוק ולקרוב מירושלים.
צילום- וואן דר פול
